כמה שאני אוהב סכינים. אוהב אותן מכל הסוגים, מכל האורכים. אוהב להביט בהן, בידית, בלהב, בחיבור שביניהם. אוהב איך שהאור נשבר על המתכת המושחזת. אוהב ללטף אותן, לדמיין מה הן יכולות לעשות.

כשיש לי סכין יפה ביד אני יכול להסתכל עליה דקות ארוכות, להתרכז רק בה, לשכוח מכל העולם. להתענג על המשקל שלה, ללטף אותה עם העיניים, ועם האצבעות. לקרב אותה אל האף ולהריח אותה. ללקק אותה קצת, עם השפיץ של הלשון. להצמיד את הלהב אל הלחי שלי, או אל הצוואר, ולהרגיש את הקרירות, ואת החדות. ואז ללחוץ קצת, ולהרגיש את הכאב מגיע מרחוק, עמוק מתוך הגוף, אל העור, אל הנקבוביות שלי. וללחוץ עוד קצת. ולהרפות.

והלילה, אור ירח מפלח את דרכו מבעד לחלונות התלויים גבוה על הקיר, מצייר צללים משונני זוויות על קירות החדר החשוך שלי. והוא משתקף כל כך יפה על הלהב של הסכין שלי, כמו פנס לבן, חיוור, הוא בטח משתקף עכשיו גם על העיניים שלי. ולא אכפת לי לשכוח, ולא אכפת לי לשקוע בהשתקפות הזו. להסיט קצת את הסכין מצד לצד, ממש לאט, ולראות את המאור הפצפון הזה מחליק לאורך השפה החדה.

אבל הוא לא נותן לי לשכוח, ובטח שהוא לא נותן לי לשקוע. הוא מפריע לי עם השתיקה שלו, עם חוסר הנינוחות שלו. העיניים שלו מתרוצצות בחוריהן, בורקות בחשיכת החדר, מסיטות את תשומת ליבי. הוא מביט בי החוצפן הזה. תקוע שם בפינה, בדיוק היכן שכבלתי אותו. הקורבן שלי.