בוב דילן (נולד כרוברט אלן צימרמן ב-24 במאי 1941) הוא מוזיקאי אמריקאי ממוצא יהודי, הנחשב לאחד מגדולי הכותבים במוזיקה הפופולרית האמריקאית.

הצלחתו הגדולה של דילן הייתה בשנות ה-60 של המאה ה-20. התנועה לזכויות האזרח אימצה את שירו "Blowin' in the Wind" כהמנון חצי רשמי, ומיליוני צעירים הזדהו עם שירו "The Times They Are A-Changin'" בתקופה ההיא של שינויים חברתיים. עם זאת, גם כיום מטיל דילן את צילו הענק על עולם המוזיקה הפופולרית והשפעתו ניכרת אצל מוזיקאים רבים.

בשנת 1963 כבר היה דילן פעיל משמעותי בתנועה לזכויות האזרח. הוא הופיע בכינוסים חשובים, בין היתר בוושינגטון, בכינוס בו נאם מרטין לותר קינג את נאום "יש לי חלום" המפורסם שלו. בתחילת 1963 הוציא דילן את האלבום "The Freewheelin' Bob Dylan" שהצליח מאוד והיה לאלבומו המוצלח עד יציאת "Highway 61 Revisited" ב-1965. באלבומו "The Times They Are A-Changin" הציג דילן השקפה פוליטית, מתוחכמת וצינית יותר על החיים. האלבום עסק בנושאים קשים כרצח של פעיל זכויות האזרח מדגר אוורס, התפוררות קהילות הכורים והחוואים המסורתיות וכלל את השיר "The Lonesome Death of Hattie Carroll", המתאר רצח של משרתת בידי אדוניה (במרומז רצח של שחורה בידי לבנים).

בהתעלם מהביקורות השליליות שהוטחו בו מדי פעם, המשיך דילן ליצור בקצב מהיר במהלך 1965 ו-1966. הסינגל "Like a Rolling Stone" היה להמנון נוער ולהיט רדיו בארצות הברית.
לאחר צאת האלבום חיפש דילן להקה להופעות, ומצא את ההוקס ("The Hawks", שמאוחר יותר נקראו "הבנד"), שניגנו אז עם זמר הרית'ם אנד בלוז רוני הוקינס. עמם הוא יצא להופעות באוגוסט וספטמבר 1965, אך הקהל התאכזב וגירש אותם מהבמה לאחר שציפה להופעת דילן הטרובדור של שנים עברו. דילן חזר לאולפן באוקטובר והחל בעבודה על האלבום הכפול "Blonde On Blonde".
נגני "הבנד" שייפו את הצליל האופייני של דילן למה שהוא כינה "אותו צליל כספית פראי ודק" והביאו את "בלונד און בלונד" למעמד של אלבום קלאסי הנכלל לעתים קרובות ב"חמשת התקליטים הגדולים של כל הזמנים".
בשנות ה-70 המוקדמות טענו המבקרים כי עבודותו של דילן הייתה מגוונת, בלתי צפויה ובאיכות משתנה. "מה זה החרא הזה?" שאל גריל מרקוס, מבקר המוזיקה של מגזין הרולינג סטון, בתגובה לאלבום "Self Portrait". האלבום הכפול כלל רק כמה שירים חדשים ולא התקבל היטב גם אצל מעריצי דילן הנאמנים. מאוחר יותר באותה שנה הוציא דילן אלבום בשם "New Morning", מה שרבים החשיבו כחזרה לתפוקה הדילנית.
ב-1972 יצר דילן את הפסקול לסרטו של סם פקינפה, "Pat Garrett and Billy the Kid" ואף השתתף כשחקן משנה כאחד מחברי הכנופיה. השיר מתוך הפסקול, Knockin' on Heaven's Door זכה לעשרות גרסאות כיסוי במשך השנים, הותיר רושם גדול יותר מהסרט עצמו, והיה לאחת מהקלאסיקות של הרוק האמריקאי.

עבודתו של דילן בשנות ה-70 המאוחרות ותחילת שנות ה-80, הושפעה רבות ממהפך שעבר ב-1979 כאשר הכריז כי הוא "נולד מחדש" כנוצרי. הוא הוציא שני אלבומים בעלי אופי דתי לגמרי ושלישי שרובו כזה. מביניהם הראשון: "Slow Train Coming", בדרך כלל נחשב כמוצלח ביותר, וזיכה אותו בפרס גראמי כזמר השנה. האלבום השני, "Saved", לא זכה להצלחה מיוחדת. במשך סיבוב ההופעות שהתחיל בסתיו של שנת 1979 עד לאביב שנת 1980, דילן סירב לנגן מוזיקה "חילונית" ונשא "דרשות" מעלי גבי הבמה, כגון:
"לפני שנים הם נהגו לומר שאני נביא... אני נהגתי לומר: לא, אני לא נביא, הם אמרו: כן, אתה כן, אתה כן נביא. אני אמרתי: לא, זה לא אני. הם נהגו לומר: בטח שאתה נביא. הם שכנעו אותי שאני נביא. עכשיו אני יוצא ואמר כי ישו הינו התשובה. עכשיו הם אומרים: בוב דילן הוא לא נביא. הם פשוט לא יכולים לסבול את זה."
המהפך הדתי של דילן גרר תגובות של חוסר אמון מצד חלק ממעריציו והמוזיקאים של התקופה. ג'ון לנון, לדוגמה, הקליט שיר בשם "Serve Yourself", פרודיה אתיאיסטית על שירו הדתי של דילן "Gotta Serve Somebody". לנון גם הכלילו בשירו "אלוהים" (god) כשהוא מונה את כל מה שאינו מאמין בו - גם את השם "צימרמן" (לצד קנדי, יוגה, כישוף ואפילו היטלר).
אחר ש"חזר ליהדות", הוציא דילן ב-1983 את אלבומו "Infidels", שזכה לביקורות טובות ולמעמד של אלבום זהב, אך לא השתווה לעבודתו בשנות השישים והשבעים.

שנות השמונים הייתה תקופה קשה עבור בוב דילן. מהופעתו בארץ ב-1987 טען שזוהי אחת מהופעותיו הגרועות בכל החיים.
בסוף שנות השמונים היה דילן חבר בלהקה "טרבלינג וילבוריס" יחד עם ג'ורג' האריסון ומוזיקאים נוספים. הרכב זה הוציא מספר אלבומים, והביא לדילן "פריחה מחודשת" אחרי עשור דל מבחינה מוזיקלית.
בשנים הבאות דילן חזר לשורשיו. הוא הוציא שני אלבומים עם גרסאות כיסוי לשירי פולק ובלוז ישנים: "Good As I Been to You" ב-1992 ו-"World Gone Wrong" ב-1993. האלבומים כללו גרסאות כיסוי מגוונות וגיטרה אקוסטית מקורית במיוחד. יוצא דופן לסגנון השורשי הינו שיתוף הפעולה המוזיקלי בין דילן ומייקל בולטון ב-1991. השיר שנקרא "Steel Bars" ויצא באלבום של בולטון בשם "Love & Tenderness". הקונצרט מ-1995 שביצע דילן עבור MTV Unplugged והאלבום שהופק ממנו היווה את החומר החדש היחיד של דילן בתקופה זו. בפועל ניתן לראות אלבום זו כאוסף מיטב שירי דילן, למעט שיר ישן שיצא באלבום לראשונה בשם "John Brown", סינגל מ-1963 שעוסק בזוועות המלחמה והמדיניות שמובילה אליה.

דילן חזר לאולפן ההקלטות בינואר 1997 עם מצבור חדש של שירים.  באביב של אותה שנה, לפני צאת האלבום החדש, אושפז בעקבות זיהום מסוכן בלב. סיבוב ההופעות המתוכנן לאירופה בוטל, אך דילן התאושש במהרה. כשהשתחרר מבית החולים דווח שאמר: "באמת חשבתי שעוד מעט ואפגוש את אלביס". בקיץ כבר חזר לעצמו, ובסתיו הופיע בפני האפיפיור באיטליה. האלבום שהוצאתו נדחתה, יצא לבסוף בספטמבר; היו אלה השירים החדשים הראשונים של דילן מזה 7 שנים. "Time Out of Mind" כלל שירים על אהבה נכזבת והרהורים על המוות והצליח הרבה מעבר לצפוי, במיוחד בקרב הדור הצעיר. אלבום זה זיכה את דילן לראשונה בפרס גראמי בקטגורית האלבום הטוב ביותר של השנה. השיר "Make You Feel My Love" הניב יותר רווחים מכל שיר אחר של דילן מאז שנות ה-60 וזכה לגרסאות כיסוי של גארת' ברוקס ובילי ג'ואל.

ב-2001 שירו של דילן "Things Have Changed", שנכתב עבור פסקול הסרט "Wonder Boys", זכה בפרסי גלובוס הזהב והאוסקר בקטגורית השיר הטוב של השנה. על פי השמועות, דילן נושא עימו את פסלון האוסקר בסיבובי ההופעות שלו ומונח על אחד המגברים במשך ההופעה.

ב-11 בספטמבר של אותה שנה הוציא דילן את האלבום "Love and Theft". האלבום כולל מגוון סגנונות ואף חזר לחלק מהמקורות המוזיקליים שלו. האלבום הופק על ידי דילן עצמו תחת שם העט "Jack Frost", זכה לשבחים רבים, היה מועמד למספר פרסי גראמי ואף נמכר היטב. שערורייה זוטא התעוררה כאשר התגלה דמיון בין מילות השיר "Floater" למילים מתוך ספרו של הסופר היפני, גוניצ'י סגה, "ווידוים של יאקוזה". לא ברור האם דילן במתכוון לקח טקסט מתוך הספר או שזהו צירוף מקרים.

ב-2003 דילן כתב והפיק סרט יחד עם במאי הטלוויזיה לארי צ'ארלס בשם "Masked & Anonymous" תחת השמות הבדויים "Rene Fontaine" ו-"Sergei Petrov". כמו חלק גדול משיריו, הסרט היה קשה להבנה וגרר ביקורות מעורבות ותפוצה מוגבלת בבתי הקולנוע.

סרטו הביוגרפי של מרטין סקורסזה על דילן, "No Direction Home", הוצג לראשונה ב-26 ו-27 בספטמבר 2005 בערוצי הטלוויזיה BBC2 באנגליה ו-PBS בארצות הברית. DVD של הסרט יצא לחנויות ב-20 בספטמבר 2005 עם פסקול שיצא ב-20 באוגוסט של אותה שנה. הסרט זכה בפרס פיבודי לסרט התיעודי הטוב של שנה באפריל 2006.

דילן עצמו חזר לאולפן ההקלטות ב-2005. הוא הקליט לפחות שיר אחד בשם "Tell Ol' Bill" עבור הסרט "North Country". בפברואר 2006 הקליט בניו יורק מספר שירים עבור אלבום חדש שיצא תחת השם "Modern Times" באוגוסט 2006. באפריל החל דילן בסיבוב ההופעות שלו ברינו, נבאדה, שהגיע לאירופה בקיץ. במאי פצח בקריירה רדיופונית בתור מנחה של תוכנית רדיו שבועית בשם "Theme Time" המשודרת ברדיו הלוויני בערוץ XM.

ב-2007 יצא סרט בשם "אני לא שם" ("I'm Not There"). הסרט עושה שימוש ב-6 דמויות שונות כדי לבטא תקופות שונות בחייו של דילן. הסרט בוים על ידי טוד היינס ובכיכובם של קייט בלנשט, הית' לדג'ר, כריסטיאן בייל וריצ'רד גיר.

ב-2008 זכה דילן בציון לשבח מטעם ועדת פרס פוליצר, "על תרומתו הגדולה למוזיקה הפופולרית ולתרבות האמריקאית על ידי המילים ליצירותיו וכשרונו הפואטי יוצא הדופן".

אלבום האולפן ה-33 של דילן, "Together Through Life", יצא לאור באפריל 2009.

מצורפים 5 קטעים,

1. hard rain's gonn a fall

2. blowing in the wind

3. forever young/baby let me follow yoy down

4. knokin on heaves door

5. masters of war אקטואלי מתמיד...

!enjoy