פגישה עם הצייר יעקב גבאי, חבר בקפה דה מרקר , לקראת פתיחת תערוכה בהשתתפותו - 100 שנה לתל אביב , גלריית הוראס ריכטר ,יפו העתיקה, יום חמישי , 11 ביוני 2009, 20.00.
עבורי, חדר מדרגות היה מאז ומתמיד תחנת ביניים בין הרחוב אל דלת הבית , המקום הבטוח שלי , שם נמצא עולמי הפרטי הבטוח והמוגן. מעולם לא חיפשתי שם אפשרויות, הזדמנויות ורגשות. מעולם לא הקדשתי תשומת לב מיוחדת לפרטים הקטנים של נקודת החיבור של בין לבין. תמיד עשיתי את הדרך המוכרת לי כמעט כמו טייס אוטומטי. במקומות אחרים,שאינם ביתי, תמיד אני מוודאת מראש קומה ומספר חדר , לא מקדישה מחשבה יתרה למיסדרונות שבדרך. לפעמים עם סיומה של שיחת הטלפון האחרונה, רגע קט לפני הפגישה אליה פני מועדות. ביקור מיוחד ומרתק בסטודיו של הצייר יעקב גבאי , בקיבוץ יגור , לימד אותי פרק חדש, כי חדר המדרגות עשוי להיות עולם ומלואו, ממש רחוב ההפתעות, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, אם רק יודעים כיצד להתבונן. וכמי שאינני דמות מקצועית בעולם האמנות , הרי שהראיה שלי היא בעיניים נטולות אבחנה אמנותית , ועל כן ההפתעה שנכונה לי היתה נפלאה. נעניתי לאתגר. ופתאום, נגלה מול עיני עולם חדש, מלא, ססגוני, פתוח, מסקרן,רוחש פעילות,דימיון שהוא לעיתים במה וזירה לסרט פעולה מלא סימני שאלה וסימני קריאה . לאן מובילה הדרך? מי ומה נמצאים בסוף הפרוזדור הארוך שכל דלת בו יכולה להוביל למיפגשי עיניים חדשים - מחייכים או אולי אימתניים, קולות זרים, רמים וקשים או שקטים ולוחשים, אהבה וגם כעס, אימה וגם רכות. לאן מובילות המדרגות העולות אל על ? מה מצפה לנו בקצה הירידה ? ומה מעבר לפינה ? וגם שאלות מעמיקות יותר כמו - מאין אתה בא ולאן אתה הולך ? מאיגרא רמא אל בירא עמיקתא או אולי להיפך. וכמו בחיים - ירידה לצורך עליה או לעיתים עליה ולאחריה ירידה ושוב עליה ...לאן אנו בוחרים לקחת את דרכנו מעתה - אל מעלה המדרגות לכיוונה של קומה גבוהה יותר בחיים - אישית, מקצועית, גשמית ורוחנית - ואל תובנות רמות יותר , או לרדת מטה מטה, לצלול, לוותר ואף יותר מזה. האם לבחור במסדרון ארוך שהוא בבחינת תעלומה, או בדלת הקרובה שניתן להציץ מבחוץ אל המתרחש מעברה השני ולדעת בוודאות לאן נכנסים. כל אחד מאיתנו מצוי הרי כמעט יום ביומו בשאלות האלה של החיים. הכל - במשבצות מצויירות על אריחים המוארים בצבעים. "אני מצייר מגיל 3-4 ומאז חיי מחוברים למיכחול ולכן הציור", מספר הצייר יעקב גבאי בביתו שבקיבוץ. לכאורה, הבית נראה מבחוץ כמו עוד בית אחד בשורת הבתים של יגור. אבל, ברגע בו נכנסים אליו , נגלה עולם ומלואו של צבע וצורה , כל כך הרבה תוכן משמעויות. רק צריך מקום להכיל, להקשיב, לראות, לפרש וגם לאפשר לעצמך להינות מכל השפע...פשוט להינות... מאז התחיל צייר , למד גבאי חמש שנים בפאריס, ואף זכה בפרסים רבים בתערוכות ותחרויות ברחבי העולם . אשתקד זכה פעמים אחדות בארה"ב. השנה - בטייפה ,טייואן . והמיכחול שלו ממשיך לצייר ללא ליאות ומרחף על גלי הדימיון. גבאי, יליד 1937 , תלמידם של אביגדור סטימצקי ואהרון גלעדי, רושם בצבע כמה וכמה פעמים עד אשר הוא מגיע לציור חדש. "כל ציור נולד בצורה אחרת. כל ציור חי בפני עצמו. התהליך שלי איטי. לעיתים נמשך אפילו כמה שנים". כמו למשל הדיוקן שצייר גבאי את רעייתו אדמונית השיער, ועליו , כמו גם עליה, הוא מצביע באהבה גלוייה, שתענוג אמיתי להיוכח בנוכחותה, גם ברבות השנים. אל עולמם המיסתורי משהו של חדרי מדרגות, הבאים לביטוי בסדרת ציוריו ""פנים החדר", נחשף כבר לפני כ-40 שנה . הצצה חטופה בכניסה לבנין ישן בשכונת הדר בחיפה בין בתי הבאוהאוס, ודלת אחת ושתי מדרגות כבר מתפתחים אצלו לעולם שלם של אפשרויות עתידיות . גם חדר ההמתנה של מרפאת השיניים בקיבוץ יגור כבר שימש השראה ליצירה עמוסת אריחים צבעוניים ומדרגות מרוצפות. "אני רחוק מלהיות מצלמה", הוא מתאר את ציוריו המדוייקים עד לפרטי פרטים המעניקים תחושה כאילו אנו עומדים שם, במרכזה של הזירה, ולא מול ציור דומם. חדרי המדרגות של גבאי כל כך חיים, ובעצם כל כך מנוגדים למחשבה האפרורית משהו המתחברת , לפחות אצלי למקומות כאלה ,המשמשים כתחנות מעבר לרגע קל בדרך אל ומאת. "מדרגות מייצגות פעילות מינית - ריתמוס החוזר על עצמו. עליה מן המקום בו אתה נמצא וגם ירידה ממנו. שאיפה של אדם לצאת מן המקום בו הו שרוי - לעלות למעלה , ואפילו להשתחרר ולצאת מבית סוהר האישי שלו בו הוא כלוא" , מסביר גבאי את האפשרות לראות בחדר המדרגות צעד ראשון לשיחרור מעולמות שהגיעה העת לשים אותם מאחור. עולם ציורי הדומם של יעקב גבאי מבליט על רקע כהה בדרך כלל את הקומקומים וכלי החרסינה הסדורים בכניסה אל ביתו שבקיבוץ, צמודים זה לזה על מדפים עמוסים, אוסף מרשים לבן ומתכתי ולעיתים גם מעוטר בכתמי צבע. לצידם - קערות ססגוניות עמוסות פירות בשלים, פרחים רעננים על רקע בהיר התחום, לרוב, במסגרת כהה. לציורי הנוף הוא מעניק תאורה פסטוראלית השונה ממה שהוא מעביר בציורים הריאליסטיים שלו, בדרך כלל. ומה דעתו על ציור נאיבי דוקא ? עדי לב : כמי שמנסה להקים אגודת ציירים ופסלים נאיביים בישראל שאלתי את יעקב כיצד הוא מגדיר ציור נאיבי. לדבריו , ציור נאיבי יש בו מן הסוריאליזים, כי העצמים מסודרים במנותק ובאי הגיון מסוים ביחסים ביניהם. כמו כן, יש בהם אלמנטים אליליים כמו אצל אלים רומאיים ויוונים (השמש,המים, היין וכיו"ב). לדעתו , הצייר הכי נאיבי בארץ היה השען מצפת (ה"זייגערמאכר" -שלום מוסקוביץ' מצפת). אחרים הידועים, לדעתו , כאמני זרם זה, אינם מייצגים ציור נאיבי. אפילו בהנרי רוסו הוא מפקפק, ובעיקר מייצר על החיקויים הרבים שנוצרו לו. "עדיף לצייר שלא יגדירו את סוגו, כי הגדרה כזו הינה בבחינת חסם ליצירתו. אני מסתייג מהגדרות כאלה. יש אמנים רבים, מזרמים שונים, שבמשך יצירתם עוברים תקופה של ציור נאיבי ואפילו גוגן שייך לזרם הזה. ציירים טובים ומוכשרים מתפתחים משם למקומות חדשים".
אתר האינטרנט של יעקב גבאי: www.yacovgabay.com
הפוסט של יעקב גבאי וההזמנה לפתיחת תערוכה בגלרית הוראס ריכטר , 11 ביוני 2009 ביפו http://cafe.themarker.com/view.php?t=1064437 צילומים: עדי לב |