ידית שער הברזל האפור והחלוד שראתה ימים יפים יותר חורקת לה לאיטה,צווחת כאילו הערתי אותה משנתה...אחרי כמה משיכות ימינה ושמאלה היא נכנעת ונפתחת... דווקא עכשיו כשהשער פתוח לרווחה אני משתהה,עומד במקום,מהסס האם היה נכון לבוא לכאן אחרי 30 שנה? האם לא היה עדיף להישאר עם זיכרונות הילדות מהעבר מבלי להתעמת איתם בהווה? צעד אחר צעד אני מביט לצדדים,הפרדס כבר מזמן יבש,מהעצים הפוריים ומלאי התפוזים האשכוליות והלימונים נותרו שלדים חומים אפורים.בין צמחיית הפרא שעוטפת את חצר הבית,אני מפלס לי דרך... הנה מימין לכניסה "פינת החתולים" כאן היו אוכלים משחקים נחים ומשקיפים אל הבית חתולי הרחוב כשומרים נאמנים,כשסבתא הייתה פותחת את דלת הבית ומתקרבת לעברם הם היו מתקהלים סביבה מקיפים אותה מתחככים ומייללים לעברה,אל תוך הסיר הישן ששימש להם כקערת מזון מאולתרת היו מושלכות אחר כבוד שאריות ארוחת הצהרים של בני הבית. הנה משמאל רחבת הכניסה....ספסל העץ הישן מאובק ומלא חול,הנה הנעלים של סבא...שחורות וגדולות ממתינות לו שיבוא וינעל אותם בדרך לבית כנסת או לפרדס. אני פותח את הדלת החיצונית...מהרשת שהגנה מפני היתושים לא נותר דבר מלבד מסגרת גומי מפוררת...הדלת נפתחת

ואני ממשיך במסע....