0
הוא חייך בדממה...גופו קשוח, עיניו רכות, ניגוד בלתי אפשרי. ושקט. כשפצה את פיו שאל איך מגיעים לאותו המקום ואני שתקתי הפעם ולא ידעתי איך להסביר לו כמה הלכתי לאיבוד. חיכיתי שנים ליד מושטת, מכוונת, וכשהוגשה לי הפנתי עורף, והאשמתי אותו במליון האשמות השייכות לאנשים אחרים שנגעו בחיי לכמה רגעים או קצת יותר. לפעמים. הוא סלח. אני לא סלחתי עדיין. לא לי. הוא שכח מזמן. אני עוד חיה את זה כל יום. מתעוררת לזה כל בוקר והולכת לישון עם זה כל לילה. אני זוכרת שכעסתי נורא על משהו והחלטתי להוציא את זה על משהו אחר ושאלתי אותו למה ארבעה חודשים אחרי שעברנו לשעון קיץ הוא עדיין לא כיוון את השעון האנגלי העתיק שתלוי כמעט בגובה התקרה, והוא חייך ואמר בשלווה שהוא מחכה ששוב יחליפו שעון ואז הכל יהיה בסדר. ושאל על מה באמת אני כועסת. ושתקתי. שוב.
פעם אני שותקת ופעם הוא שותק. ולפעמים. לפעמים אנחנו מדברים על הדברים. שנה עוברת וטוב. שנה עוברת ופחות טוב. ועוד שנה עוברת ורק עכשיו אני לומדת סוף סוף להפתח אליו. להישען. לקחת ולתת ולהיות גם עבורו. כל מה שהוא משתוקק. ממני. |