אל תזכירי לי שעבר הזמן שהשיעור נגמר, שמה שאני לא יודע היום, אני גם לא אדע מחר, שהמונה פועם כל דקה והלימוד יקר.
למדת אותי הנדסה במישור, להלך על שפת התהום, לחתוך חתך זהב, לדלג במרחבי הזמן. כמו פוטון בעידן אי הוודאות, הוצאת אותי מעידנך, אל מרחבים מדללי חמצן.
אל תזכירי לי שעבר הזמן שהשיעור נגמר, שמה שלא הספקתי ללמוד היום, אני כבר לא אדע לעולם, שהמונה פועם כל דקה והלימוד יקר.
איתך למדתי לא למהר באהבה, לנשום לאט, כאילו כל דקה היא מתנה. לא להטיל בך עוגן, לא לקשרך לרציף, לסחוף את רצונך ממים רדודים למעמקים ולא להפך. לתת לך לשוט ולהפליג מתוך ידיעה, שגם עם מפה ומצפן, את לא תמצאי את דרכך אלי בחזרה.
אל תזכירי לי שעבר הזמן, שהשיעור נגמר, שהידע מוגבל, שלא כל כשלון מלמד על העולם, שגם אם אני ידעתי אותך, אני לא יודע דבר. שהמונה פועם כל דקה, והלימוד יקר.
הכרחת אותי להתיר את הקשר, לא להיות תלוי, שהאדישות מתירה את הדמיון, והדמיון אסור. שהרצון לתת לא קשור בקבלה. שאהבה לא תלויה במציאות, והמציאות מרה. שאת לא מסוגלת לתת ולקחת, וטווה את דרכך ממני בדרכך חזרה.
אל תזכירי לי שעבר הזמן, שהשיעור נגמר, שהכול אבוד, שאין תקווה שהייאוש הולך ומתגבר, שאין למה לקוות, שכל זמן שאת לידי המורה, את שווה כל אגורה. |