לרדת

page id : 9

ברוכים הבאים לרשת החברתית TheMarker Café

כדי להגיב לתכנים המופיעים באתר או לפתוח בו עמוד אישי, נבקש ממך לעבור תהליך הרשמה קצר.

ההצטרפות לאתר תחבר אותך לעשרות אלפי חברים שגולשים בו מדי יום. לאחר תהליך הרשמה קצר, ניתן להזמין לאתר חברים שלך ולפגוש אנשים חדשים מכל הארץ, בכל הגילאים ומכל תחומי העיסוק.

אנחנו מזמינים אותך להקים דף אישי ברשת האינטרנט. בדף זה ניתן לספר על עצמך, לכתוב בלוג (יומן רשת) ולהוסיף תמונות וסרטי וידאו. זו הדרך לבטא את עצמך, לקדם רעיונות עסקיים או חברתי

i,blogger

סיפורים, חלקם מציאותיים,
רעיונות, חלקם סודיים,
חלומות, חלקם ממש חלומיים.

פוסטים פופולאריים

לידה
7/10/07 | 592 צפיות
עליתי לגמר! תצביעו בשבילי שוב?
1/11/09 | 655 צפיות
ירח
9/8/07 | 205 צפיות
זוגות
14/11/08 | 421 צפיות
ליאת
18/1/09 | 553 צפיות
לרדת
11/6/09 | 560 צפיות

פוסטים אחרונים

לצפייה במסך מלא

לרדת

‎39

ניו אייג' ורוחניות

40 תגובות יום חמישי, 11/6/09, 01:16

בקומה השביעית יצאו כולם ונותרנו רק שנינו. הסתכלתי עליה, ואז הסתכלתי על לוח הכפתורים. הכפתור של קומה שתים עשרה מואר, זו הקומה שלה, וגם הכפתור של הקומה האחרונה מואר, זו הקומה שלי. יש לי חמש קומות שלמות לנסות למשוך את תשומת הלב שלה. זה אומר בערך חמש עשרה שניות. החזרתי מבטי אליה, אבל עיניה המשיכו לבהות בתמונה הטפשית שהיתה תלויה על התקרה. ליטפתי אותה במבט, ועצרתי את ידי אך בקושי מלהישלח אליה.

הקשבתי לה, להלמות הלב שלה, לנשימות. ללשונה הרכה המתגלגלת בתוך הפה, לאגלי הזיעה שוודאי מחליקים אצלה בתוך השרוולים. עוד תשע שניות. לא אראה אותה יותר. בחיים. ואולי אראה אותה שוב מחר. קצת מפחיד לא? אבל מה יש לי להפסיד? כלום. ממש כלום. צריך לחשוב על משפט פתיחה. החולצה שלה מתוחה כל כך יפה על החזה. משפט פתיחה, קדימה, לחשוב. לחשוב. לחשוב!!! יש לי:

סליחה, איך מגיעים לקומה שבע?

היא אפילו לא חייכה. שלא לדבר על להסתכל עליי או משהו כזה. נייט. גורנישט. שום כלום. היא רק המשיכה לבהות בתמונה. חייכתי אליה. עדיין כלום. המעלית נעצרה. היא התרחקה ונעמדה עם הפנים לדלת ועם הגב אליי. עוד שניה והדלת נפתחה, והיא יצאה בלי לומר דבר, והדלתות נסגרו מיד אחריה. נשמתי את הבושם שלה שהמשיך למלא את החלל הקטן. סאמק. אולי זה לא היה משפט כל כך מוצלח. המעלית התחילה לנוע מעלה. כאבה לי הבטן.

הפלצתי.
חמש שניות רצוף.
אני תמיד סופר את השניות.

החלל הקטן והמנוכר התחיל להרגיש לי פתאום כמו בית. חשבתי על אמא שלי ואבא שלי, שהכירו לפני ארבעים ואחת שנה. כשהייתי ילד קטן הם נהגו להתכונן לשבת, להכין את החמין ביחד. כל הבית היה נמלא אז בניחוח משכר של תפוחי אדמה, וחיטה, ובשר כבש. נשענתי על דופן המעלית ועצמתי את עיניי, התערסלתי לי בתוך החמימות של פעם, וכשהמעלית נעצרה בקומה שלי לא הספקתי לרדת.

הדלתות נסגרו עליי, והחץ של התצוגה שעד עכשיו הצביע למעלה שינה את כיוונו. כן, אני בדרך חזרה ללובי. בדרך כלל אני מתפכח די מהר. גם כשאני לבד וגם עם חברים. אבל הפעם חלפו שניות ארוכות לפני שנוכחתי שתחלופת האויר במעלית היא לא ממש יעילה. כל תנועות הנפנוף לא עזרו, ואני די בטוח שמי שהיה מסתכל עליי מהצד היה דואג שמא התחרפנתי טוטאלית. הייתי נחוש להשמיד ראיות, אבל זה לא ממש עזר לי. בקומה השתים עשרה היא נעצרה.

היא נכנסה וזרקה אליי מבט של, אוף, הוא עדיין כאן, ומיד אחר כך נעמדה בדיוק היכן שעמדה קודם, ונעצה מבטה בדיוק באותה תמונה טפשית. בשניה הראשונה היא לא הבחינה בשום דבר. סקרתי את פניה בדריכות. אולי בכל זאת הצלחתי לאוורר את הכל? אבל לא. הפנים החלקות שלה נכמרו פתאום, ואפה התכווץ, ושתי אצבעות מחודדות ציפורניים נשלחו אל הנחיריים שלה. היא פנתה אליי: