פעם הייתי חלק מכן. האחת מאותה חבורת אהבה שצוחקת ומחייכת לעולם כל רגע אפשרי, צחוק של חלומות שבקעו מתוך כלוב חיינו המוזהב. פעם.

פעם הייתי חלק מכן. האחת שמצחיקה ושרה לכולם. "כוכב נולד" קראתן לי. הייתי המוזרה הזו, נטע זר של יצירתיות בעולמכן הסטנדרטי. אהבתי את זה.

פעם הכל היה לי אחרת אתכן. לא ראיתי את השאר, לא ראיתי שיש לחיים הללו מימדים נוספים, מאושרים ללא גבול, כואבים ללא שפיות, עמוקים או נטולי קרקע.

פעם, לפני שלוש שנים תמימות, שרגע תמימות אחד לא היה בהן, רציתי לברוח מכן. לא להיות שם יותר ברגילות הזו. הרגשתי אחרת, שונה, מיוחדת, נאהבת, מוערצת, מלכה.

פעם זה היה ככה. פעם זה היה בוער בעצמותיי. לא להיות כמוכן, לא להרגיש כמוכן. להיות רק אני. הכי אני.

שלוש שנים של שינויים מרחיקי לכת. שלוש שנים של התמודדויות שמעולם לא ידעתי שאוכל להתמודד איתן. מאבקים, שמחות, הגשמת חלומות, התפתחות אישית, תקיעות מנטאלית, בלי כסף, עם כסף, עושה כסף, לא רואה שקל.

היום פגשתי אתכן שוב.

הרגשתי אחרת. שונה. אחרי הגשמת אי-אילו חלומות שתמיד ספרתי לכן שאני משתוקקת להגשים, אחרי שינויים מוצלחים, כישלונות גדולים, עצב ענק, שמחה שלעיתים הייתה מוטעית, שחרור מכלוב הזהב ההוא. 

כן, אני אחרת ושונה מאותה הבחורה שהייתי אז, לפני שלוש שנים. לחלוטין. אני כבר לא אני של פעם. 

אבל בלעדיכן לא הייתי כאן. בלעדיכן לא הייתי רואה מי אני באמת. בלעדיכן לא הייתי יכולה לעבור את המסע אותו עברתי. הייתן האור שלי בימי חושך, הייתן החושך שלי בימים מוארים, סימלתן לי את רצונותיי הלא ממומשים, הייתן מראת חיי, הייתן אתן. מדהימות, אוהבות, מעניקות, מסורות לנפשי.

היום פגשתי אתכן.

שוב אותה חבורת אהבה שצחקה בכל רגע, כמו אז-לפני שלוש שנים.

היום ראיתי אתכן והרגשתי עד כמה אני אחרת, עד כמה השתניתי ושיניתי בעצמי דברים, עד כמה המסע הזה לוקח זמן, אט אט מקרב אותי ליעד המורכב. מסע מורכב מאין כמותו.

היום ראיתי אתכן. היום ראיתי את עצמי.

היום התגעגעתי אליכן באמת.

בפעם הראשונה בחיי.