מתחת לסנטר

TheMarker Cafeצפלסתמבלוגמתחת לסנטר

סתמבלוג

עובד כפיים, יושב קרנות, לא אכפת לי אם לא תקראו אבל דיר באלאק אם אתם לא מגיבים. בשביל האגו.....אתם יודעים....

פוסטים פופולאריים

דין פרוטה
11/3/11 | 1598 צפיות
אל תכעסי על סשה
14/1/12 | 2903 צפיות
כאלב איבן כאלב
18/12/12 | 5527 צפיות
מחאת השטרודל
29/5/08 | 1464 צפיות
הגיגים על טכנולוגיה
15/12/07 | 1212 צפיות
עצה ממני
27/7/12 | 1637 צפיות

פוסטים אחרונים

מתחת לסנטר

לצפייה במסך מלא

מתחת לסנטר

‎37

בריאות ומדע

81 תגובות יום חמישי, 11/6/09, 12:04

בחודש הבא תמלאנה חמש שנים ללכתו של שמוליק סעדי ז"ל, איש שתמיד הסכים ללכת איתי לים.

אכלנו כמה דברים טובים.....שתינו כמה דברים טובים.....עישנו כמה דברים טובים וצפינו בשקיעות. את כל הדברים הטובים האלה עשינו ללא תכנון וללא הכנה.

הוספתי באיחור משהו משל אסטרוד ז'לברטו

איזו מתיקות.....

"אבל למה אתה תמיד צריך אותי בשביל החגיגות המושלמות שלך הא?" שאלתי אותו. כל פעם אותו הדבר. אותו הטלפון, אותה ההתלהבות בצד השני של הקו, אותה השאלה המקנטרת שלי. "זה בגלל שאתה הוא הנאחס שלי",הוא ענה, "חתיכה מהלב השבור שלי שבלעדיו שום לב לא שלם, החרא שבתוך הבושם שבלעדיו הבושם אינו מושלם". כל פעם אותן הקלישאות, אותו ה"לב השבור" שהוא השלמות, הבושם שללא קמצוץ הריח הנורא שחרא לידו זו חלקת הוורדים האדומים בגן הוורדים באמצע מאי, הוא לא בושם מושלם. "ומה יש לך נגד קלישאות הא? בדוק את הקלישאות ותראה שכולן נכונות ומבטאות את הדברים ההכי אמיתיים שיש למין האנושי להגיד על עצמו".

שרול ואני הסכמנו כבר מזמן שלא להסכים על כלום. הוא בשלו ואני בשלי, הוא במזרח ואני בפאתי מערב או שלהיפך, תבחרו לכם. מה אני אגיד לכם, אני אוהב אותו והוא אוהב אותי וגם היום לאחר כל השנים אנחנו עדיין מתקוטטים כאילו רק אתמול נפגשנו וגילינו שאין לנו דבר במשותף ושבעצם אנחנו לא מסכימים על שום כלום ואחותו.

אנחנו לא מסכימים על פוליטיקה, לא על ערכי המשפחה, לא על חינוך, לא על תרבות, לא על אמנות ואפילו בנשים הטעם שלנו שונה לגמרי כך שמעולם לא חמדנו איש את אשת רעהו וגם בעניין הזה אין בנינו הסכמה. "תאמין לי שאני שואל את עצמי כבר שלשים שנה למה אני חבר שלך ולא נראה לי שאדע אי פעם את התשובה. אני מחפש לי איזה רגע של השראה, משהו קוסמי שיסביר לי פעם אחת מה אני מוצא בך יא נודניק מושלם שכמוך" אמרתי לו פעם והוא צחק וענה לי שמבחינתו הוא צריך אותי כמו קמצוץ ריח חרא לבושם, או שבר בלב, או סריטה באוטו החדש כדי שנוכחותי המעצבנת תשלים את מיזמיו המושלמים ושרגע מושלם ללא נוכחותי בו יהיה רגע חסר. "זה יהיה כמו הטאז' מאהל" הוא אמר לי, "כל כך מושלם, שחסר בו משהו" . "שמע" אמרתי לו, "אתה עמוק... 'כל כך מושלם שמשהו חסר' יחרבת'ק."

מדי פעם, כאשר נחה עליו הרוח, מזמין אותי שרול לאחד מהמיזמים האלה שלו בהם הוא מנסה לארגן לעצמו איזשהו רגע מושלם, ארוחה מושלמת, קונצרט מושלם, חופשה חלומית ששום דבר אינו מעיב בה על המנוחה המושלמת וכיו"ב, אתם בטח כבר מבינים את הרעיון. "שלמות היא לא עניין של מה בכך" הוא הסביר לי בתחילת חברותנו, "לשלמות צריך לשאוף, לתכנן ולדקדק בביצוע. שום שלמות לא תגיע מעצמה". הפעם הוא החליט שהוא מזמין אותי לשקיעת השמש המושלמת. התכנית היתה שנגיע כשעה לפני שקיעת השמש לחוף ניצנים, נאכל משהו, נשתה משהו, נעשן משהו, נשב על כיסאות נוח ונצפה בשקיעה המושלמת ללא על הפרעה או הסחת דעת. "יא דגנראט פרפקציוניסט שכמוך" אני אומר לו "מה פתאום נזכרת לי בשקיעות? כל יום יש שקיעה ורק היום החלטת להמציא את השקיעה המושלמת? מה בדיוק אמור להיות כל כך מושלם בשקיעה הזאת דווקא היום?" "תשמע טוב יא חת'כת משורר מפגר אימבציל ובטלן שכמוך" הוא ענה לי בשפתו הציורית "התקשרתי לבית דגן והם אמרו לי שהשמיים יהיו היום צלולים ללא שום עננצ'יק שיפריע, הים יהיה חלק ללא קמט, החברה מהתיכונים עסוקים בבגרויות כך שהחוף יהיה כמעט ריק, בסוכה של אברום קניתי את האבטיח שאמור להיות אבי אבות האבטיחים, הבאתי חומר רפואי משובח וקברנה סוביניון 2003 מהגולן. ואתה שלא תביא לי כלום, אתה תמיד מחרב כל דבר עם חוסר ההבנה הבסיסית שלך. הנוכחות הדבילית שלך תספיק בהחלט כדי להוסיף את החסר לשלם. אה, ותדע לך שאם אני לא רואה אותך שם בשעה שש, אני אשקול את המשך היחסים בנינו". לאיומים האלה אני כבר רגיל, הם אף פעם לא מתממשים. בגילנו, חברים טובים לא צומחים על העצים.

אני נוטה לאשר את דבריו בעניין הבטלנות שלי, מודה ועוזב ירוחם. שרול לעומתי לא משאיר דבר ליד המקרה והוא מתכנן את כל מעשיו כך שהכל יהיה פיקס ודואג לכל הפרטים הקטנים. ארוחה אצל שרול היא כמו מבצע צבאי מורכב ומסובך. כל צלחת במקומה, המפה צחה יותר מגליון ההרשעות של מאמא תרזה, לכל מנה יש את הצלחת ופריטי הסכו"ם המיוחדים לה, טבח מיוחד ממונה על הבישול וגם ההגשה היא לפי הספר. "בסוף המאמצים נושאים פרי והכל מתחבר לשלמות" הוא אומר וככה נראים החיים שלו, מאמץ בלתי מתפשר להגיע לרגעי שלמות. אצלי זה בדיוק להיפך. ארוחה אצלי נראית כמו ברדק אחד גדול. הכלים הם תערובת בלתי אפשרית של צלחות מהחתונה, סרוויסים חסרים וסדוקים מהדודות, סכו"ם שנשאר משנות השבעים בקיבוץ ואוכל שבושל ומוגש ללא טקס. אבל לפעמים, הברדק הופך לחגיגה בכחנלית ששום תכנון ושום עבודה קשה לא מסוגלים להביא. גם ללכת איתו לקונצרט או הצגה זו משימה מעצבנת. תמיד הוא דואג להתכונן ולקרוא כל דבר שקשור למופע, להתלבש בחגיגיות פלצנית, להגיע בדיוק בזמן, לכוונן את עצמו ככה שהקונצרט או המופע יהוו את השיא השלמות. איזה נודניק. אני לעומתו ברדקיסט חסר תקנה. ככל שזה נוגע אלי, החיים הם בעיקר רצף אחד גדול של רגעים מחורבנים שפה ושם, מבלי שאתה מתכוון לזה, מגיע לו איזה רגע של קסם, מין נשיקה שכזו מתחת לסנטר.

אני בטוח שעכשיו אתם מתים לדעת למה אני מתכוון בנשיקה הזאת אבל אני אדחה את ההסבר בכמה שורות כי אני אוהב לכתוב דברים ארוכים כדי לעצבן את שיינהל'ה.

כשהגעתי לחוף ניצנים השמש כבר היתה במרחק של חמש אצבעות מקוו האופק, השולחנון האלגנטי של שרול כבר היה ערוך עם צלחות פורצלן וגביעי יין מקריסטל, האבטיח היה חתוך ופרוס בקערה מהודרת וגם הגבינות והנקניקים היו מסודרים כמו חיילים במסדר יום העצמאות בהר הרצל. השולחן ניצב במדויק בין שני כסאות נוח שהיו מכוונים בדיוק אל מיקום השקיעה המשוער. כששרול משקיע אז הוא משקיע והוא תמיד משקיע.

איך שאנחנו נפגשים, מיד אנחנו עוברים להתגוששות קלה על החול מפני שאחד הכייפים הגדולים בחברות זו היכולת להתיילד ולהרגיש שאתה עדיין בן שמונה עשרה, לשכוח קצת את העובדה שאתה מגרד את השישים מלמטה. "זו הולכת להיות שקיעה כזאת מושלמת שאתה תזכור אותה אפילו באלצהיימר הבא עליך לא לטובה" הוא אמר לי ואני אמרתי לו שהיתרון היחידי שיהיה לי באלצהיימר יהיה שאני לא אכיר ולא אזהה אותו ושהוא סוף סוף ימחק לי מהנשמה.

כמו שאני מכיר את עצמי אני עוד אנקום בו, אוציא אותו מהשלפשטונדה ללא אתראה ואקח אותו לאיבוד בדרום ת"א או בסיני עם חמש מאות שקל בכיס ומה שיקרה יקרה. תמיד מצחיק אותי לראות איך הוא נכנס ללחץ כשאני עושה לו את הדברים האלה אבל הסכם זה הסכם ואם הוא רוצה להמשיך להנדס לי רגעים מושלמים, אז הוא חייב לבוא איתי לחיפושים אחרי הנשיקה שמתחת לסנטר.

אני מאמין בתורת הכאוס, כלומר בבלגן. החיים הם בלגן אחד גדול ואין לך שום מושג מה יביא עמו הרגע הבא. אתה יכול ללכת ברחוב , להחליק על מיי סבון שאיזה מטומטם שטף איתם את הרצפה ולשבור קרסול או לשבת באוטובוס ופתאום לידך מתיישבת הנערה היפה שראית מעולם או סתם לדרוך על חרא של כלב, לעולם לא תדע מה יביא לך הרגע הבא. לפעמים, לעיתים רחוקות, מישהו יצירתי במיוחד, או סתם צרוף מיקרים, מעניקים לך נשיקה מתחת לסנטר ואתה מתמלא במתיקות כזו שאתה ניחם על כל הפעמים שבהם דרכת על חרא של כלב או שברת קרסול. לפני המון שנים סיפרתי לו פעם, היתה לי מאהבת מאוד יצירתית. היא מאוד אהבה אותי הבחורה הזאת ובאופן מיוחד היא אהבה לנשק ולהתנשק. יום אחד, לאחר שכבר חשבתי שעשיתי איתה את הכל, היא אמרה לי לעצום עיניים ולהרים את הראש. כמובן שעשיתי כמצוותה ואז, היא נישקה אותי מתחת לסנטר, המקום האחרון שציפיתי לחטוף בו בוסה וההפתעה מלאה אותי בנעימות כזאת ששום רגע מתוכנן לא יכול להביא. כל החיים אני מייחל להפתעות שכאלה וכל נשיקה כזאת אני נוצר ושומר במגרה מיוחדת בזיכרון ההולך ואוזל שלי. אני זוכר את הפעם הראשונה ששמעתי את אסטרו ז'לברטו שרה בוסה נובה. שמעתי את זה במיטתי בבית הילדים בעזרת טרנזיסטור קטן של סוני ועד היום אני יכול לשחזר את הריגוש. אני זוכר את הפעם הראשונה שהצצתי על חיוכה של זו שתהיה זוגתי בטיול מאורגן בהרי ירושלים, אני זוכר אבטיח קר ומתוק במיוחד ששברתי וחפנתי את ליבו במסע ניווט אחד לאחר לילה של התברברות מוחלטת, וכמובן כשראיתי פעם "ציפור רבת יופי" אבל את זה נתן זך כבר כתב לפני.

"אני מכיר את התאוריה המטומטמת שלך על הברדק והנשיקה ההיא שאתה מחפש ואני סולח לך על זה על אף שכל פעם שאתה לוקח אותי להתברברויות שלך אנחנו מוצאים רק צרות" הוא אמר לי כשהתישבנו בכסאות הנוח מול השמש שכבר הגיעה לשלש אצבעות מקו האופק. " אתה בסך הכל בטלן שלא יודע להכין לעצמו את המצעים לפני שהוא הולך לזיין וככה החיים שלך נראים". שאבנו קצת עשן כחלחל מהחומר הרפואי שהוא הביא, לגמנו מהקברנה סובניון ונישנשנו את האבטיח המושלם עם הגבינה הבולגרית המשובחת. על פי התאוריה של שרול, צריך להכין את הגוף ואת הנפש כדי לזכות ברגע של אושר. אסור לחשוב על פוליטיקה, על הצרות בבית, על הילדים, על העבודה וכיו"ב, ואסור להיות רעב, צמא וחרמן. "תפסיק להסתכל בחתיכות האלה" הוא ציווה עלי שם בחוף ניצנים, "תתרכז בשקיעה בלבד ותהנה מהנשיקה הזאת שלך מתחת לסנטר". "זו לא תהיה נשיקה מתחת לסנטר" עניתי לו, "זו תהיה שקיעה קיטשית, בנאלית וצפויה אבל אני אשתדל להינות ממנה בכל זאת כי לא נעים לי לאכזב חבר וותיק."

הייתי מת שפעם אחת אני אצליח לנשק מישהו מתחת לסנטר, משהו שבאך, גרסיה מארקס וסשה ארגוב עשו כל יום אפילו בפה סגור והייתי מת שפעם אחת שרול יחטוף אותה, את הנשיקה הזאת ככה, שכל החיים המתוכננים שלו יהפכו לבלגן אחד גדול.

מופע השקיעה הגדול של שרול הגיע לשיאו. סגרנו את השיחה והתבוננו איך השמש נושקת את קו האופק, טבעות סגולות סביבה, השמיים הגבוהים יותר הופכים לתורקיז והיא צוללת לאט לאט למים. בדיוק כשחציה של השמש נראתה כמו שד כתום וענקי, נאנח שרול ופלט "מושלם........פשוט מושלם" ואני עניתי לו ש"הייתי מוסיף עליה פטמה".

דרג את התוכן:

תגובות (80)

נא להתחבר כדי להגיב

התחברות או הרשמה

ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.

/null/cdate#

/null/text_64k_1#

RSS

סתמבלוג

עובד כפיים, יושב קרנות, לא אכפת לי אם לא תקראו אבל דיר באלאק אם אתם לא מגיבים. בשביל האגו.....אתם יודעים....

פוסטים פופולאריים

פוסטים אחרונים

מתחת לסנטר

מתחת לסנטר

תגובות (80)

תגובות אחרונות

ארכיון

תגיות

פרופיל