אני מאד רוצה לכתוב על רישות בכלל ועל רישות עסקי בפרט. למה, כי רישות הפכה למנטרה, ככל שנצמיד אותה קרוב ללב, נהגה בה יום וליל, נתכנן לפיה את עתידנו, פח הזהב ממתין לנו עם האור בקצה המנהרה.

בפעם הראשונה שחוויתי על בשרי את חווית הרישות העסקי הייתה איך לא בניו יורק לפני עידן ועידנים. מישהי שמאד רצתה להרשים אותי קבעה איתי פגישה בבית של בוגרי הארווארד בניו יורק. אם אתה בוגר של האוניברסיטה היוקרתית  אתה נרשם למועדון וכשאתה מגיע כדי לנגוס בתפוח אתה יכול לקיים ישיבות עם אנשים שאתה חפץ ביקרם, ליהנות משירותים של משרד, וגם להעזר בבוגרים אחרים של האוניברסיטה כדי לקדם את עסקיך. רשמתי לעצמי בהכנעה את הכבוד הרב שנפל בחלקי, שכן האוניברסיטה המהוללת  קיבלה אל שורותיה סטודנטיות (נשים) רק מ- 1970 .

במסעדת הצהרים של הבניין ישבו רבים וטובים. סלבריטאים  ששמם לא הפעיל את הפעמון של זכרוני אבל הזיז את ליבה של המארחת. אני עשיתי קולות של נגמרת מהתרגשות ובלבד שתהיה בינינו שמחה.

במקרה של הארווארד ושל אוניברסיטאות אחרות ברמתה ושלא ברמתה, האוניברסיטה דואגת לפרוש את הרשת . הבוגרים והבוגרות,ששמם מופיע בספר המחזורים (לאו דווקא המחזור שלך)  מוזמנים בכל עת לפתוח את דלת ביתם בפני בוגרי האוניברסיטה לדורותיהם . לא אחת ניתן לשמוע מישהו אומר אני נוסע לטמבוקטו, מצאתי בוגר של -----איעזר בו.

מאחר והדינאמיקה של הרישות המאורגן (ע"ע הקפה שלנו) עובדת. פונים אנשי האמביציה והקריירה אל בני האדם הנבוכים, ונושפים להם בעורף: תתרשתו! כך תגיעו הכי רחוק שאפשר. לא תתרשתו, תטבעו. לרישות הנלמד בהמון מקומות יש ההתחלה : כרטיס הביקור, ההמשך הוא הלבוש (איך לא כולם חייבים להתפרנס) ההמשך הוא העניין הרב שיש להשקיע בדמותו של הקורבן שעומד ליפול ברשת .

העולם המצויר במקרה של יצרני הרשתות הוא תכליתי. סוג של שמור לי ואשמור לך. קבלתי ממני פרחים, היי הזהר, כשאזמין אותך לפתיחת הגלריה דיר באלאק אם לא תבוא. הממשק הוא לעולם תכליתי מה יוצא לי מזה, ומה יוצא לך מזה .ומה שהכי חשוב ? דע לשלוח את לחמך על פני המים. לדוגמא: אני מפגישה אותך היום עם עובד זוטר בחברה (טוב עם המנכ"ל לא יכולתי) תפתחי איתו יחסים ותגיעו יחד לפסגה.

לטעמי,גישת הרשת הענקית,האינסופית היא סבוכה, ויש בה יותר אצות מאשר דגים. היא גם לא עובדת. היא מכבידה על האדם הפשוט, שאין לו כוח אדם לתפעול מערך רשתי כזה. . בעולם נטול המחשב אני מציעה רשת קטנה ,חיננית ומשימתית, לביצוע משימה ספציפית. לדוגמה, חנות מסוימת רוצה להגדיל את מספר הלקוחות, מישהי רוצה להתקדם בארגון, מישהו נוסע לבצע תחקיר בארץ זרה, מישהי נוסעת לתערוכה מסוימת ורוצה למצוא את הגורמים הכי שווים לייצג אותם פה או לייצא להם לשם.

כל משימה מחייבת בניה של רשת קטנה וחיננית. מדוע ? כי היא חוויתית ומלאה בהתלהבות מדבקת.לבן אדם יכולות להיות המון רשתות קטנות לא מתוחזקות (המשימות נגמרו) ומשום שכל אחת מהן הייתה חוויתית, לא משנה באיזה נקודת זמן

אנשי הרשת יזכרו אותו, וישמחו להחליף איתו דחקה ראויה ולקדם איזה נושא.

אני כמובן מדברת מניסיוני הצנוע שכולו מורכב ממשימות אפשריות.