האירועים האחרונים במדבר היו קשים. בתחילת השנה השנייה למצרים לא נראו סימנים של הבנה הדדית, של תקשורת משופרת, בין עם ישראל לה' אן בין ההנהגה לעם ישראל. אדרבה, החיכוכים רק הולכים ומתעצמים. למרות הכל ממשיך ה' בדרך המתוכננת, הגעה לארץ כנען. ה' אומר למשה "שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען". הוא כן מפרש את זהותם- שכבת ההנהגה של העם "כל נשיא בהם", אך הוא לא מפרש את מטרת או תכני הסיור הזה. משה מפרש את זה בשתי אופנים טריוויאליים. הוא רוצה מודיעין טוב יותר על הארץ, צבאי וכלכלי. הוא רוצה לדעת אלו כוחות יעמדו כנגדם "החזק הוא הרפה המעט הוא אם רב", אלו תשתיות יש להם "מה הערים..הבמחנים אם במבצרים", אך הוא גם רוצה לדעת את איכות הארץ "הטובה היא אם רעה..השמנה היא אם רזה היש בה עץ אם אין". והוא אפילו מתווה את אזורי הסיור "עלו זה בנגב ועליתם את ההר".
המרגלים עוקבים אחר המסלול שהתווה משה ואף מעבר לו, ומגיעים עד ל'חמת' בצפון הארץ[1]. הם גם תרים את הארץ ארבעים יום, זמן שנשמע ראוי ורציני (מי יודע אולי שמחו על האפשרות להינפש קצת ממראות המדבר), ולבסוף הם מביאים מפרות הארץ, מה שנראה כאקט שיווקי לא רע.
ועם איזה מידע הם חוזרים? הם חוזרים עם שני רבדי המידע שנתבקשו לאסוף, טיב הארץ וטיב העם. הם פותחים בארץ, אולי כי ביקשו להנחית את הקשה בסוף "וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה". והם ממשיכים ב'טיב' העם היושב בארץ "אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות גדולות מאוד וגם ילידי הענק ראינו שם" ומפרטים את העמים היושבים בארץ ואת מיקומם הגיאוגרפי. כלב מיד מתערב וטוען שאפשר להתמודד עם זה "כי יכול נוכל לה". הוא לא סותר את דבריהם, אלא מציג מסקנות שונות.
ואז עושים המרגלים את טעות חייהם. בעיצומו של הויכוח עם כלב הם עוברים מדיבת העם היושב בארץ, שזו דיבה לגיטימית, לדיבת הארץ עצמה, שזה לא נכון ולכן לא לגיטימי. הם אומרים "הארץ אשר עברנו בה לתור את הארץ ארץ אוכלת יושביה היא". הלא עד עכשיו דיברו בשבח הארץ, אכלו מפריה, שהו בה ארבעים יום תמימים ואפילו דיווחו על איכותה, מאיפה הגיעה דיבת הארץ, העמדה השלילית כלפי הארץ עצמה?
כאמור, את דיבת הארץ הם הציגו רק כשהתחוור שעמדתם כלפי התכנות כיבוש הארץ נתונה לויכוח. האנשים האלה הם נשיאים, משכבת ההנהגה הישראלית. הם לא איזו חבורה מסיירת מטכ"ל או ממודיעין חיל האוויר שמגיעה לראש הממשלה ואומרת לו 'אדוני זה לא אפשרי'. הם מהשכבה האיכותית, המכובדת והראויה ביותר של העם. היה ברור להם שהם נשלחו כדי לבחון את סבירות כיבוש הארץ או ההתנחלות בה, והיה ברור להם שעמדתם החד משמעית והמבוססת תתקבל. ומשראו שזה נתון לדיון, ניסו לערער את המצדדים בהמשכיות המסע לארץ, בהכפשת הארץ עצמה.
לא נראה מהכתובים שהם, מלכתחילה, ניסו לייצר עמדה לעומתית, שתסתור את המגמה הקיימת בעד ההגעה לארץ. נראה שאחרי הכל הם הציגו עמדה מפוקחת שאמרה יש כאן שני רבדים, הארץ והעם היושב בה. הארץ איכותית וטובה אבל זה לא מספיק. יש כאן עמים שונים, שיושבים על תשתיות מבוצרות, חלקם ענקים, ומי אנחנו, עבדים לשעבר שלא הוכשרו צבאית או התנסו במלחמות, שבקושי התמודדנו עם עמלק[2], שנתמודד מול האתגר הזה. דווקא תגובתם של כלב ויהושע נראית יוצאת דופן אם לא הזויה, כפי שהם אומרים לעם "אל תראו את עם הארץ כי לחמנו הם סר צילם מעליהם".
אפשר להידיין על טיב המידע שמסרו המרגלים ומהימנותו אבל זו לגמרי לא הנקודה.
מרגע שמגיע המידע על עוצמת העם היושב בארץ לצד טיב הארץ, מתחילה הידרדרות תלולה ביחסי עם ישראל וה'. עם ישראל מצידו, איבד את טיפת האמון האחרונה שהייתה לו בתהליך היציאה ממצרים. תגובתם דרמטית אבל קשה להאשים אותם. הם מבינים שהוציאו אותם מצרה אחת, עבדות, לצרה אחרת, מלחמה עם עמים חזקים, שלא להזכיר את התווך המדברי שהם נמצאים בו. לה' נמאס. עד כמה שדרמטית תגובת העם, הביטויים בהם משתמש ה' כלפי עם ישראל מצמררים. בהתחלה הוא מבקש להרוג את כל העם ולבנות ממשה עם. מאוחר יותר הוא מבשר על הישארות של ארבעים שנה במדבר ואומר "ובניכם יהיו רועים במדבר ונשאו את זנותיכם עד תום פגריכם במדבר". איך שלא נקרא את זה, זה רע ונורא.
ברור שהרומן עם ישראל-ה' נכשל לחלוטין, בנקודה הזו. אין תקשורת, אין אמון, אין עבודה משותפת ויש המון כעס, ציפיות מנופצות, אכזבה ורצון להתנתק. כל צד מחפש אלטרנטיבות. ה' מנסה להחליף את העם ובוחר באלטרנטיבה של החלפת הדור. עם ישראל מנסה לעלות עצמאית לארץ ולהימלט מגזרת ארבעים השנים במדבר ומוכה ע"י העמלקי והכנעני. מאוחר יותר, ינסו (קורח ועדתו) להחליף את ההנהגה, שקשה לומר שהצליחה, ואפילו את האלוהים (עם ישראל זונה עם בנות מואב).
לא יכולה להיות נקודת שפל גדולה מזו ובפני משה עומד אתגר עצום. לבנות מחדש את האמון בין העם לאלוהיו ולהחזיק עם ארבעים שנה במדבר.
בהצלחה. |