הצאלון בכניסה לעיירה שדרות פורח בכתום עז. בכיכר פנינו שמאלה, אל חורשת אקליפטוסים מאובקים ואל רחבת הסינמטק ואוהלי הפסטיבל.

ברוח השרבית המרגיעה של פסטיבל דרום פגשתי את אודי ליאון, היהודי מקשת. הוא גרר את רני שגרר את עוזי שגרר אותי לחדר בו מונחים היו ספרי תורה ותפילה על השולחן. משומקום צץ לו קובי אוז, נמרץ ומלא חדוות לימוד. לרגע הרגשתי שעוד פעם תפסו אותי למניין כי עוד לא התפללתי ערבית, אבל לא. לאודי היאהודי יש אג'נדה בעניין. לומדים כדי לכתוב. טוב.

אחר כך, יום אחר הדברים האלו, ישבו על במה ג'ולי שלז מרשת ויוסי מולה מהרשות השניה, עם עוד נציגים של קרנות וגופי שידור, ושפטו בין הצעות סטודנטים לסרטים דוקומנטריים. ג'ולי אמרה שהטלויזיה המסחרית לא תשקיע במשהו שלא מביא רייטינג כל דקה. כל דקה, ולכן אין זמן לניואנסים. ויוסי לא שאל אותה "ואיפה המחויבות שלך אלי, לרשות? ולמכרז? ולתרבות העברית? ולזמן הדרומי שנוחת עלינו כאן ומזכיר לנו שהחיים הם רק ניואנסים? שדוקומנטרי זה לא ריאליטי?" לא. יוסי הציג את עצמו כאח הקטן של ג'ולי, שחקן זוטר. אני רק מקרין סרטים באמצע הלילה, הוא אמר.

אז זהו. נגמר הסיפור. האח הגדול הוא הזכיינים, והאח הקטן הוא המדינה והרשות. ואנחנו, האנשים הקטנים, ספק אם אנחנו אחים בכלל. רק סופרים אותנו, אנחנו מספר השואף למיליון.

אחר כך, עם הצאלון הכתום מברך לשלום ביציאה מהעיירה שלא חטפה קסאם אתמול ולא שלשום, נזכרתי במצווה מבית הכנסת - לא סופרים יהודים.