המתאבק הוא סרט חזק מכל הבחינות. המשחק מעולה, בימוי מדויק ועדין של הדמויות ובראשן מיקי רורק, שידע לשלב בחוכמה בין דמות חזקה למראה ונפש עדינה ושברירית.
תמיד אהבתי את מיקי רורק, עוד מתקופת "ראסטי ג'יימס" שם שיחק את אחיו המסתורי והנועז של ראסטי הנער, שלשווא מנסה ללכת בעקבותיו. אח"כ ב"מלכי השכונה", שלדעתי לא זכה להערכה שמגיעה לו, ואח"כ ב"ליבו של אנג'ל" שטילטל אותי והשאיר אותי חסרת פעימה. תמיד היה בו משהו מאוד מיסתורי, ערמומי וקצת מטורף, כאילו הוא מסתכל עלינו ויודע משהו שאנחנו אף פעם לא נדע. "תשע וחצי שבועות של שכרון חושים" עם קים בייסינג'ר שביסס את מעמדו כסמל סקס, סימל לדעתי את סוף התקופה היצירתית שלו שאחריה התחיל לעשות סרטים גרועים כמו: "סחלב פראי". בתחילת שנות ה-90 בשלהי הקריירה ההוליוודית שלו ובמהלך חסר תקדים לכל הדעות, הוא החליט להפנות את גבו להוליווד ופנה לזירת האיגרוף. שם נחל הצלחות רבות אך גם לא מעט אכזבות ויותר מכך הרבה מכות, שריסקו את פרצופו הנאה והפכו אותו למשהו בסגנון הסרט בו שיחק את "ג'וני היפה". כשניסה לחזור להוליווד לקראת סוף שנות ה -90 גילה מיקי שאף אחד לא ממש מחכה לו, במאים לא ממש מיהרו לתת לו תפקידים (למרות הערכתם כלפיו) מכיון שיצא לו שם של שחקן בעייתי וקרזיונר (ניקול קידמן סירבה לעבוד איתו והוא הועף מהקאסט של הסרט: תשוקה חותכת).
הבמאי דארן ארונופסקי ("רקוויאם לחלום") אומר שלניסיון חייו של מיקי היה חלק חשוב בגילום דמותו של המתאבק. ואכן, אין לי ספק, שמיקי רורק עושה את הקאמבק הגדול שלו לתעשיית הסרטים בסרט "המתאבק", יותר מכך, מיקי "התאבד" על התפקיד של רנדי "The Ram" (המנגח), מתאבק עבר מזדקן, שמנסה לאחד את פיסות חייו לאחר ארוע לב שעבר, אך בסוף נשאב שוב לזירה שם הוא מרגיש נאהב יותר מכל.
אי אפשר שלא לרחם על רנדי, גבר כבן חמישים, שעברו המפואר כמתאבק (בסגנון WWF) עדיין חי בדמיונו ובדמיונם של מעריציו. בשביל השואו המפוברק הזה ואהדת קהל המעריצים, הוא מוכן להקריב הכל: הוא מחמצן את שערו ומשזף את גופו במכון שיזוף, הוא מלעיט את גופו בסטרואידים ועובר אימונים מפרכים שהורסים את בריאותו, הוא מוכן לספוג מכות רבות (אם כי רובן מבויימות) כשבאחד הקרבות הוא אפילו מוכן לספוג מהדק סיכות בייתי שמנקב את גופו אינספור פעמים.
לאחר שרנדי עובר התקף לב הוא מנסה להפסיק עם ההאבקות ולוקח שעות עבודה נוספות בסופר המקומי תוך כדי שהוא סופג העלבות חוזרות ונשנות מהבוס המעצבן שלו. בעצתה של חשפנית חביבה (מריסה טומיי), הוא מנסה ליצור קשר עם ביתו הצעירה, סטפאני (איוון רייצ'ל ווד היפהפיה) שאיתה לא דיבר או נפגש מאז היותה ילדה קטנה.
אחד הרגעים המרגשים בסרט (ויש הרבה כאלה), קורה כשרנדי מטייל עם ביתו בטיילת המקומית והוא מנסה להעלות זכרונות מילדותה (שהיא כבר לא זוכרת) ואז הוא אומר לה כשדמעות בעיניו: "אני לבד! וזה מגיע לי! אבל בבקשה אל תשנאי אותי". המשפט הזה שבר אותי ופשוט התחלתי לדמוע.
לכל אורך הסרט יש אווירה מלנכולית עגומה וסגרירית, חוץ מכמה קטעים בזירת ההאבקות שם הקרבות המזוייפים וגם הרגשות מזוייפים, אך לא בשביל רנדי. בשביל רנדי הזירה היא הבית כי פשוט אין לו לאן ממש לחזור אחריה. בלי אהדת הקהל והתשואות שהוא זוכה להן בזירה, הוא מרגיש אבוד, מסכן ובעיקר נורא בודד. |