| סתיו - בעיצומי החמסין (וגם על סוציולוגיה חדשה, שכולנו שותפים ללידתה)
חבריי הקוראים בקפה. בטרם אגיש לכם שיר זה, שחתם את ספרי "נחיתה קשה", אני מבקש להביע תודה נפעמת, על התגובות החמות שזיכיתם בהן את שורותיי. עיסוקי בכתיבה החל אי שם בילדותי. לאורך השנים זכו כתיבותיי ארוכות השורה וקצרות השורה לתגובות מפרגנות. ואולם קהילת הקפה, שנדמתה לי לרגעים כתוצר סינטטי ומנוכר של העידן הדיגיטאלי, הצליחה להפתיע ואף להדהים אותי. לא היה דבר שיכול היה להכין אותי לעוצמותיה, לחום תגובותיה וגם להתייחסויות האינטימיות משהו, שנשלחות לפרקים אל תיבתי האישית. בין המגיבים בקפה, יש מי שתגובתם שנונה ומי שמצליחים להביא אותי באישון לילה לכדי פרצי צחוק גלויים, ומי שראייתם חדה כלייזר חודרנית ומי שאהבתם שקופה וקרובה ומי שתגובתם עצמה, אינה אלא שירה צרופה. ההיכרות עם כל אלו היא זכות. לתחושתי, כולנו שותפים להתהוות סוציולוגיה חדשה, שקורמת עור וגידים לנגד עינינו ושאנו, במו מקלדותינו, מעצבים את חוקיה, גבולותיה ומקובלותיה. סוציולוגיה צעירה ונושכת, שמתאימה עצמה במהירות להזדמנויות שמעניקה הקדמה הטכנולוגית. סוציולוגיה שלכאורה, צריכה היתה להיות בטעם של קלקר, אך הפכה למעשה, למעדן שכולו סערת חושים. סוציולוגיה שהיתה אמורה להיות מיועדת לאנשים גלמודים הספונים בבתיהם, אך למעשה העניקה לבודדים מאונס ולבודדים מדעת - אפשרות להתחבר אל עשרות חבריהם בארץ ובעולם. חבריי/קוראיי השונים, המשונים והמשתנים, תקצרנה מילותיי מלהביע את מלוא תחושותיי והערכתי לכל אלו. אוהב אתכם ושולח אל כל אחד ואחד מכם חיבוק דיגיטלי חם.
* נְגוּעַ סְתָו,
רְסִיס עֶרְגָּה חָרֵב
קָבוּעַ בְּזָוִיּוֹתָיו. שׁוּב
שָׁקֵט
שׁוּב מַבָּטוֹ כּוֹכָבִים,
וַחֲצוֹצְרַת זָהָב
בַּפֶּסֶק הַקָּצוּב
בֵּין פְּעִימָה לִפְעִימָה.
שְׂפָתָיו סְדוּקוֹת,
נוֹשְׁקוֹת אֶת הָאֲוִיר,
לִבּוֹ מַתְמִיד בִּמְנוּסָה,
כְּמוֹ אוֹמֵר -
לֹא עוֹד!
כל הזכויות שמורות @ לשלמה אברמוביץ ול"טקסטים הוצאה לאור" |