אני מכירה רק שני סוגים של אנשים. אלה שרואים את האוטובוס מקדים בתחנה כשהם במרחק צעקה ממנה, ומאיטים את ההליכה, כי מה הטעם בעצם. ואלה שרצים בכל הכח. לא תמיד האוטובוס עוצר שוב, לפעמים הם מגיעים מיוזעים, מתנשפים ומדוכדכים הישר אל אחורי האוטובוס, אשר נופח עליהם את העשן השחור דרך צינור המפלט. אבל לפעמים הם מספיקים ואז הנהג מחייך אליהם עם שיניו העקומות, או אולי הישרות. אבל החיוך תמיד מבין ואמפתי וחם והם, הם אלו שעכשיו כבשו את הקרחונים הנידחים של הקוטב ולא אנשים מרוטים, עם תסרוקת הרוסה, שקופאים מקור רק בגלל המזגן של האוטובוס, ולא בגלל הציר של כדור הארץ.

ואת? אתה שואל.

לשום מקום.

ואם לא, אתה שואל.

אמצא אחת אחרת. אני מבטיחה.

מבריקה יותר. 

בדיוק קראתי איזו דיעה של אידיוט, שחושב שהפמיניזם משחט את הנשיות. נשים שרצות אל האוטובוס, ומגיעות אולי מיוזעות אל הנהג עקום השיניים, מאבדות את נשיותן ובאופן אוטומטי אינן יודעות לבשל. נשים צריכות ללכת, לאט, לעניות דעתו , עקב בצד אגודל ורצוי על עקבים, לגדל את הילדים, לבשל. בעיקר לבשל. אין כמו האוכל של אמא. ואם האישה הארורה רוצה קריירה או כח היננה מוקצה מחמת המיאוס ואין ביכולתה לאהוב. או לבשל. נכון שהקדמתי את כל הפסקה הזו בכך שכותב הדיעה הינו אידיוט. כנראה שהייתי צריכה להפסיק שם.

הבה נתחילה מחדש, אם כן.

מדוע אידיוט? אתה שואל.

מה יש לפחד מנשים? אתה שואל.

לא מכל הנשים. 

מאמזונות אני באמת קצת מוטרד. אתה מבטיח.

סבתא שלי היא האישה הכי חזקה בעולם. לא היה אוטובוס אחד שהיא לא הצליחה לתפוס. היא סיימה לימודי הנדסה בלימודי ערב, בארץ זרה, בשפה זרה, תוך כדי שהיא מגדלת שני ילדים. לא היה כסף לאוטו. למען האמת, לא היה גם כסף לאוכל. עוף היה רעיון שהופיע בפנטזיות על עושר ואת הירקות היא היתה בוחרת מהארגזים של הרקוב, אלה שלמטה, שעוברי אורח פשוטים חושבים שזו סתם מדמנה של בדלי סיגריות, קליפות גרעינים, תקוות של חסרי בית ויריקות לטווח ארוך.

מה את רצה? אתה שואל בעוד אתה משתרך הרבה מאחור.

אני מחייכת אליו בחזרה ועולה לאט למעלה, וקר לי נורא.