שבוע הספר העברי
נו סוף סוף מגיע החג האמיתי של הקיץ "שבוע הספר העברי" והפעם לרחבה שלפני היכל התרבות. ואין מקום יותר ראוי מזה. האמת שדויטש מוכר כאן כל השנה ספרים במחיר שבוע הספר העברי. ו"בצומת ספרים", בלי להיכנס לוויכוח שבין הוצאות הספרים, אפשר למצוא כל השנה מבצעים על ספרים במחיר סביר, אבל לא מדובר כאן רק בכסף ובהנחות, אלה בציון הקשר החגיגי בין עם הספר לספרים.
וחוץ מזה בלי כל קשר לשבוע הספר. אף אחד לא אמר שחייבים לקנות ספרים חדשים. אפשר גם לקנות ספרים יד שנייה. אתרי האינטרנט מלאיים בחניות יד שנייה. הנה לפני כמה חודשים, הבת שלי קנתה מ"איתמר" את הספר "האהבה היא נצחית" של אירוינג סטון על חייו שלאברהם לינקולן. ספר שאזל מהשוק לפני שנים רבות. בכלל יש לי הרגשה שהבת שלי ירשה ממני בגנים את האהבה לספרים. בתחילתו של כל חודש היא מכריחה אותי לעשות סיבוב בחניות הספרים, והיא לא נרגעת עד שהיא לא קונה איזה שלושה ספרים באנגלית (ג'ין אוסטן היא הסופרת החביבה עליה) ושנים בעברית. אבל בניגוד אלי, היא לא מוכנה לקנות ספרים יד שנייה, (הספר על לינקולן היה תקלה חד פעמית) והיא לא מתלהבת, כמוני, מהאווירה שמתלווה לשיטוט בין חניות הספרים האלה.
כשהייתי נער הייתי חוסך את דמי הכיס שלי, וכל שבוע הייתי נוסע לתל אביב למסע שיטוטים באלנבי בין חנויות הספרים יד שנייה. הוי הספרים הישנים האלה. עם הניחוח המיוחד, הכריכה הקשה, והמגע המלטף של הדפים. מי שלא אוהב ספרים, לא יכול לתאר לעצמו איזו השפעה מאגית יש לחניות האלה על התודעה של מי שמתכוון להתעסק ביצירה. באותן שנים הייתי שם לקוח קבוע, אם כי לא כל כך מעודף, וזה בגלל שלא היה לי אף פעם מספיק כסף. אבל זו מגרעת שאני סוחב איתי עד היום.
בחנות הספרים של "רובינסון" שהייתה עמוסה בספרים מלמעלה עד למטה בלי מקום פנוי להציב בו כף רגל עמד הריח הממכר והמיוחד הזה של נייר ישן שבדרך כלל נודף רק מספרים מחו"ל. בחנות הספרים של "בראון" שעמדה כמה עשרות מטרים ממנה, אפשר היה להשיג כמעט כל ספר אומנות בגרושים. קניתי שם את ספר הציורים של ג'ריקו ושל אונרה דומיא. וספר עב כרס, עם כל התחריטים של הוגרט, ועוד ספר עם רישומי עיפרון ודיו של גדולי האימפרסיוניסטים.
אבל החנות הכי מעודפת עלי, לא הייתה ממש חנות, אלא בסטה על המדרכה, של ציון. שהייתה דוכן ארוך ומתמשך של ספרים. ממש שופרא דשופרא, מעדן מלכים אמיתי, למי שאהב ספרים כמוני. שם קניתי בגרושים את כל הקלאסיקונים הגדולים, כמו מלחמה ושלום של טולסטוי. ודון קישוט של סארונטס, בליווי איוריו המדהימים של דורה. ואת כל כתבי דוסטויבסקי. ואת כל המחזות של שקספיר, ובקיצור את כל מה שנער מתבגר צריך לקרוא כדי להיות מעורה במה שנעשה בעולם התרבות.
ספרי בישול בפרונט
היום דיברו בטלוויזיה, לכבוד שבוע הספר, על ספרי בישול. מסתבר שבשנים האחרונות תוכניות בישול וספרי בישול הפכו ללהיט. כולם רוצים להיות שפים. וכולם רוצים להתענג על האוכל. בעצם לאחר הסקס, האוכל הוא התאווה הכי גדולה שיש לו לאדם. ויש כאלה שאפילו לא יכולים להפריד בין השנים, ואם זה לא היה תלוי עומד מסובך ומלא פירורים. אז לאכול במיטה היה הופך למנהג הכי נפוץ בכל העולם המערבי. אבל לך תדע איזה ירק יתקע לך באמצע. מכל מקום, פעם זה לא היה ככה. פעם כשכולם חיו בצמצום, והיה צנע, ורעב, כתבו ספרי בישול מתוך אידיאולוגיה ציונית ומתוך כבוד לערכי העבודה. ובמקום סושי ומאכלי גורמה, לימדו את העמלים, איך להכין חביתה מחצי ביצה ופירורי לחם.
כשההורים שלי עזבו את קיבוץ מעוז חיים ובאו לנתניה בשנת ארבעים, הרכוש היחיד שאימא שלי הביאה איתה היה ספר בישול מצ'וקמק, בלי כריכה, שהיא שמרה עליו מכל משמר. ללמוד לבשל אי אפשר היה ממנו. אבל הספר הזה הזכיר לה שהיא הייתה המבשלת הכי מוכשרת בקיבוץ "אפילו אברם יפה התלהב מהבישול שלי" היא התגאתה באוזנינו. ואברם יפה הזה למי שלא יודע היה פעם, בזמן חומה ומגדל, מבכירי מפקדי ההגנה.
יום אחד, לאחר שנים, ביקר בביתנו אדם אחד, שהתלווה לבן דודי, וזה היה אדם בעל לשון חלקה ומתגלגלת שופעת מחמאות. מסתבר שהוא היה שף ושותף במסעדת "טעמון" בירושלים, ואימא שלי כדרכה הגישה להם לאכול. והאיש הזה לא הפסיק לשבח את תבשיליה. ואימא שלי התלהבה והוא המשיך לשבח ולהלל, ואימא שלי הראש שלה הסתובב לה בעננים והיא סיפרה לו על תבשליה במעוז חיים ועל המאכלים שהיא בישלה שם לכולם. ואיך הפולנים מכינים גפילטע פיש ואיך הם מכנים צימאס. ואיך הם מכינים כל מיני מאכלים אחרים.
ובקיצור ככה הם ישבו והחליפו מתכונים ואז פתאום הוא הציע לה שהוא ייקח אותי יחד איתו לירושלים ויסדר לי מקום לצייר במסעדה שלו. וזה כבר הפך אותו בעיניה למושיע ישראל. ובלי לחשוב פעמים היא רצה והביאה לו את ספר הבישול שלה כמנחה, ואמרה לו "קח יש כאן המון מאכלים טעימים" והבן אדם הזה הודה לה במילים נרגשות ואמר לה שהוא ישמור על הספר הזה כעל בבת עינו וככה, אימא שלי ארזה לי מזוודה, ואנחנו נסענו לירושלים
אבל כבר שהגענו ליד רישפון ראיתי שהוא מתחיל לגלות סמנים של עצבנות וקוצר רוח, ובכניסה לירושלים הוא ביקש ממני בנימוס לרדת, ממפני שהוא ממהר, ואני יצאתי מהאוטו ונעמדתי חסר אונים על המדרכה, ואז לפני שהוא נעלם בעיקולו של הרחוב, הספקתי עוד לראות איך הוא משליך את הספר של אימא שלי מבעד לחלון. האמת שאף פעם לא סיפרתי לאימא שלי על גורלו של הספר הזה, בגלל שלא רציתי לצער אותה. אבל אימא שלי במשך שנים לא סלחה לעצמה על שהיא נפטרה ככה מהספר הבישול שלה בגלל מחמאה.
|