במהדורת החדשות של השעה חמש אחר הצהריים ביום שישי שעבר אמרה הקריינית שהמשטרה מבקשת את עזרת הציבור בחיפוש אחר שני חולי אלצהיימר שיצאו מביתם בתל אביב ולא שבו. מיד צילצלתי לדורון ואמרתי לו שכנראה הלכנו לאיבוד. דורון לא התרגש, הוא אמר - ובמידה לא מבוטלת של צדק - שמכיוון שטוב לנו איפה שאנחנו נמצאים אז מה זה משנה אם אנחנו יודעים איפה זה או לא.
יומיים מאוחר יותר נמצאנו על ידי יעלי. ישובים על ספסל בשדרה. יעלי אמרה שאנחנו נראים כמו הזקנים מהחבובות, סטאטלר ווולדורף, ששמותיהם נגזרו משמותיהם של שני בתי מלון מאוד מפוארים בניו יורק של שנות השלושים. שנינו החזקנו בקבוק בירה ביד כי בזמן האחרון מצאנו שאם אנחנו שותים קצת בירה על ספסל בשדרה בדרך אל השתייה, הכל יוצא הרבה יותר כלכלי בסוף הלילה, ובמיוחד אני אומר כלכלי ולא זול, כי אני לא רוצה לצאת זול מכל הסיפור הזה.

יעלי אומרת שיש לנו בעיית שתייה. אני אומר לה שיש לנו בעיית שתייה רק כשאין לנו מה לשתות ושעכשיו זה לא המצב ושאולי מוטב לא להכין אותנו לקשיים שעתידים לבוא, כמו שסבתא שלי שיננה באוזניי מיום שנולדתי את המשפט שעד-שתגדל-לא-יהיו-יותר-מלחמות, ובסוף גדלתי ונהייתה מה זה מלחמה, האמא של המלחמות. ורק בעניין של לא-להרים-אבן-בטיול-שנתי-כי-אולי-יהיה-שם-עקרב היא צדקה, כי הרמתי אבן ובאמת היה שם עקרב וזה מה זה כאב, אבל זה לא לעכשיו.
קיצורו של עניין הוא שאנחנו מבלים די הרבה זמן על ספסל. יש לנו אפילו אחד מועדף שדורון טוען שהוא הספסל הכי טוב בכל השדרה ושאם אתה יושב עליו אתה זוכה לראות הכי הרבה כוסיות עוברות. ניסיתי להסביר לו שאם מישהי עוברת מול הספסל שלנו אז קרוב לודאי שהיא תיראה גם מול הספסל שנמצא עשרים מטר מימיננו, אבל ראיתי שאין עם מי לדבר, אז התמקדתי במאבק בבעיית השתייה שיעלי פיזרה מעלינו כמו כרוזים של צה"ל מעל הבוץ העזתי.

-----

היום בדיוק הוא יום השנה העשירי לנישואי. עשור זה רציני. ואל תניחו לעובדה ששמונה שנים מתוך העשור הזה אני גרוש להטריד אתכם או אותי. בכל זאת יום חגיגי ואני לא רואה למה שלא נציין אותו כאן. אולי אפילו אעלה זכרונות - מי שירצה יקשיב ומי שלא לא מוכרח להישאר בכיתה, אני לא מחזיקה כאן אף אחד בכוח.

את אשתי לעתיד פגשתי ששה חודשים קודם ליום החתונה. אני חייתי בפינה אחת של ניו יורק והיא בפינה אחרת. שתיהן היו פינות די נידחות, אבל אני הייתי שמח בחלקי וטוב לב ואילו היא היתה במצברוח די מחורבן. לא מן הנמנע שהשמחה שלי נבעה מתחושת חירות עצומה שחוויתי באותם ימים, ממש כשם שמצברוחה הקודר היה פועל יוצא מכך ששבועות ספורים קודם לפגישתנו היא התחתנה. לא איתי, עם מישהו אחר. עד היום לא לגמרי ברור לי מה הביא אותה לנטוש בית ומשפחה (טוב, לא ממש משפחה - איש) ולעבור אלי ארבעים ושמונה שעות אחרי שראתה אותי לראשונה, אבל זה די מחמיא, תודו. לא עברו חודשיים מיום שהיכרנו ותוצאות בדיקה ההריון הראו גישה חיובית לחיים. אני לא איתמם כאן ואגיד שאני לא יודע איך זה קרה כי יש גבול עד כמה מטומטם אדם יכול להציג את עצמו בפני הציבור, אבל הדבר נחת עלי בהפתעה לפחות כמו מטוס נוסעים על בניין גבוה בניו יורק - ומכיוון שכך ביקשתי פסק זמן של שעה או שעתיים ויצאתי לשוטט מעט ברחובות ולברר ביני לביני את הקורות אותי עד כה ואולי להקיש מכך משהו על העתיד.

ובאמת - עד שהגעתי לסניף של טאוור רקורדס בברודווי פינת רחוב ארבע כבר היתה לי הארה מסויימת. אבל בכל זאת נכנסתי לחנות, ריפרפתי בין האותיות "Q" ו-"T" במחלקת הג'אז, שכן היו לי שם סדרי דפדוף קבועים והיום היה יום שישי, קניתי לי חמישה או שישה דיסקים כי הבנתי שעכשיו כשיהיה לי ילד אבלה קרוב לוודאי הרבה יותר בבית, אז כדאי שיהיה מה לשמוע, ושבתי אל חיק המשפחה לעתיד לבוא. יומיים מאוחר יותר אמרה האשה כי יש לסור לסניף של חנות הספרים ברנס אנד נובל ולהצטייד בספרים על הריון (מתחילים) וגידול תינוקות (מתקדמים). לא עירערתי. נעמדנו מול קיר עצום מימדים ורב ספרים, מעודי לא ראיתי כל כך הרבה ספרים בנושא אחד, ועוד בתחום כזה שכל אנלפבית בפאתי כדור הארץ מצליח ליישם אותו בהליכה ומבלי לקרוא מילה בקשר אליו. אך מכיוון שלא מוכיחים אשה בהריון, או אשה בכלל לצורך העניין, אמרתי לה שתבחר כאוות נפשה וכי אני הולך להסתובב מעט בחנות. ואז, תוך שיטוט בין לוחות שנה של ספורטס אילוסטרייטד טרום ימיה של בר רפאלי לספרי עשה זאת בעצמך ענקיים גמלה בי ההחלטה שאקנה ספר אחד שאותו אקרא עד לידת ילדי הבכור - שבתוך מספר שבועות הסתבר שמדובר בעצם בילדיי הבכורים, ברבים - וכך אימצא מוכן וכשיר להורות נאורה.
וכך בתום שבעת חודשי ההריון הנותרים למן אותו ביקור בחנות הספרים, סיימתי לקרוא את האחים קרמזוב של דוסטוייבסקי, שקניתי במהדורה חגיגית כזו עם כריכת בד בצבע בורדו, נייר צהבהב ודק כמו של התנ"ך וסימניית בד קלאסית בצבע זהוב - 31.95 דולר לכל מי שמתעניין - והרגשתי שאין ילד בעולם שייקח אותי בהורדות.

באביב של 1999 החלה מפלגת העבודה בקמפיין הבאת ישראלים השוהים בחו"ל להצביע ולהשפיע במאבק בין ביבי לבין אהוד ברק. נשכרו מטוסים ונמכרו כרטיסים במחיר הקרן. אשתי לעתיד או גרושתי לעתיד - הכל שאלה של כמה רחוק אנחנו מנסים להביט אל עבר העתיד - ראתה חלון הזדמנויות לבלות קצת בשקט עם חברותיה הטובות שבארץ - לפני שיהיו ילדים והכל יהיה אבוד - ועשתה את כל הדרך אל הקלפי. ומכיוון שכבר היתה בארץ נסעו היא ואמה אל הורי לארוחת ערב של היכרות כי בכל זאת יש גבול, ומכיוון שהגיעו שאלה אמי את אם נכדיה העתידיים האם ומתי אנחנו מתכוונים להתחתן ועוד הוסיפה שאחרי שהילדים יוולדו כבר בטח לא נעשה את זה אף פעם, ומכיוון שכך - הוסיפה - מכיוון שאת כבר כאן, למה שלא נגרור את להב בשערות מניו יורק לארץ בעוד שבוע או שבועיים ונוריד את כל הפרשה העגומה הזו מסדר היום שלנו? ומכיוון שכך הרימו טלפון והכניסו אותי בסוד העניינים. ומכיוון שכך וכך וכך, נמצאתי כעבור עשרה ימים על מטוס בקו ניו יורק-תל אביב רק כדי לנחות בנתב"ג ביום חמישי אחר הצהריים, להתחתן בשישי אחר הצהריים ולשוב במוצאי שבת הביתה לניו יורק.

בעשרת הימים הנוראים שבין ההכרזה הרשמית לבין האירוע עצמו, התרחש ככל הנראה מה שקורה אצל מרבית האנשים במשך ששה או תשעה חודשים או אפילו שנה שלמה. היו לחצים ומתחים ומשברים איומים ונוראים ואיומי התפטרות או ביטול וויכוחים על גווני פרחים ועל מילוי של פחזניות וסדר שולחנות ועוד אי אלו עניינים שאני רק שמעתי עליהם מעת לעת בשיחה טרנסאטלנטית קצרה בעודי נהנה מארוחת סינית זולה ומשביעת רצון שהגיעה עד דלתי בליווי חיוך אסיר תודה וקידת "ת'נק יו, ת'נק יו, ת'נק יו" של שליח בעבור הדולר הנוסף שנתתי בידו.

לי עצמי לא היו ימים טובים מאלה. זו היתה בעצם התקופה האחרונה בה הייתי קשוב לעצמי עשרים וארבע שעות ביממה. הייתי מרכז עולמי ולא נדרשתי אלא להשביע את רצוני שלי, דבר שהיה לי קל מאוד לעשות כי הלא אני ידוע כטיפוס נוח במיוחד. הסתובבתי שעות ברחובות כחתן השמחה מבלי שאיש יגנוב את תשומת לבי לעצמי ממני. נכנסתי ויצאתי מחנויות, ישבתי במסעדות, הלכתי לבתי קולנוע ולהופעות. גן עדן. גם את אשתי לעתיד אהבתי באותם ימים כפי שלא אהבתיה לפני כן או אחר כך. בדמיוני ראיתי אותנו מקימים בית בישראל - או בווילג' -חיים חיי שיתוף ואהבה ארוכים ויפים. ואפילו התובנה שאני משקר לעצמי במצח נחושה לא העיבה כהוא זה על ההרגשה הטובה שמחשבות דמיוניות אלו העלו בי.
ובינתיים לא נותרו לי אלא סידורים קטנים, כגון רכישת טבעת לכלה המיועדת ומשהו ללבוש לעצמי. נושא הטבעת היווה לרגע קל בעייה מסויימת. ראשית משום שעם נסיעתה לארץ לקחה עימה כלתי את כל אצבעותיה ולא הותירה מאחוריה ולו קמיצה בודדת לצרכי מדידה, ושנית -  מבין כל החפצים שרכשתי בחיי עד אותו רגע מעודי לא קניתי טבעת, ואני לא אוהב להתעסק עם עניינים שאין לי שום ידיעה בקשר אליהם כלל וכלל.
עניין המידה נפתר אחרי שהפכתי את כל חפציה עד שאיתרתי את טבעת הנישואין שקיבלה חודשים אחדים קודם לכן בחתונתה הראשונה. וביחס לעניין השני - נזכרתי במשהו שלימד אותי פעם איש חשוב אחד, שאמר שאם אינך יודע איזה יין להזמין במסעדה תסתכל לצדדים תתביית על שולחן שנראה לך רציני ותזמין בדיוק את הבקבוק שהם שותים.

וכך, מצוייד בתפיסת עולם זו ובטבעת שהושאלה ללא יודעין, יצאתי שעה וחצי מאוחר יותר מהדלת הראשית של טיפאניס שבשדרה החמישית, כשבידי קופסת קרטון קטנה ומהודרת בצבע טורקיז ובה טבעת נישואין אלגנטית כמו שהייתי מצפה שיידעו לעשות שם, ובחשבון הבנק שלי נפער בולען שיכול היה להעלים את כל מפעלי ים המלח מעל פני האדמה ללא מאמץ, כולל האחים עופר.
ואז התפניתי ללבוש משהו. נכנסתי לכלבו מהודר בשדרות מדיסון, מאלה שבדרך כלל הייתי נכנס אליהם רק כדי להשתמש בשירותים שלהם, ושם מצאתי חולצה של חברה עם לוגו מצויין. מה שתפס אותי בחולצה - שהיתה לבנה כולה ובעלת צווארון שחור - היא העובדה שהצבע שלה הוגדר על התג כצבע טאלק. מצאה חן בעיני האבחנה השיווקית האלגנטית הזו, וכך הותרתי גם שם סכום כסף לא מבוטל ויצאתי לדרכי שמח וטוב לב.

החתונה הלכה יופי. המון שמפניה והמון מרגריטות קפואות ומוסיקה כמו בסרטים של וודי אלן וחברים שנאספו מכל מיני מקומות והקאות על הדשא וכלה עצבנית עם בטן מבצבצת לכל הכיוונים. וכך קם בית חדש בישראל.

אלא שהיה ברור לי עוד מהיום הראשון שהעובדה שאני גר בארצות הברית לא הופכת אותי ליהודי אמריקאי של ממש. ושאני, בניגוד לאנשי הגבעות, ברגע שירעידו את יסודות ביתי, לא אייצב אותם למחרת מחדש. כי אינני עשוי מן החומרים המשיחיים האלה של המפטי דמפטי שאיננו מוותר בכל מחיר. ליתר דיוק - אני ממש הטיפוס שמוותר בכל מחיר על כל דבר. אפילו בחינם.
וכך אני מוצא את עצמי עשר שנים אחרי יושב על ספסל בשדרה עם חברים טובים ובקבוק בירה וחוגג את העשור הראשון לחיי הנישואים שלי, שידעו עליות ומורדות, אבל כיום - כפי שאוהבת גרושתי לציין בכל הזדמנות - הם בשיאם. "תראה לנו עוד זוג שמסתדר כל כך טוב כמונו", היא אומרת. אנחנו לא רבים על כלום ולא מחפשים אחד את השני, אני לא מרגיז אותה עם היהירות המפורסמת שלי ובתמורה לא מתעצבן מהספרים בסנסקריט שממלאים את אותם מדפים שלמשך תקופת זוהר קצרה שכנו עליהם האחים קרמזוב ועוד כמה מכרים שלהם. מלבד שני ילדים איננו חולקים עוד דבר, ואלמלא העובדה שהיא מתעקשת להצביע לברק פעם אחר פעם, הייתי יכול לומר שהכל אכן באמת מושלם.


ורק בתחילת החתונה, ניגש אלי החבר הכי טוב של אבא שלי, איש תם וישר וגם קיבוצניק לשעבר, סקר אותי מכף רגל ועד ראש ואמר - תגיד להב, למה ביום החתונה שלך אתה לבוש כמו בל-בוי?

----

לפני חצי שנה, באיזה סדר תקופתי שאני עושה בארונות הבגדים, נחו עיני על חולצת החתונה שהיתה תלויה באגף הבלתי נלבשים. הסתכלתי ימינה, הסתכלתי שמאלה, הורדתי אותה מעל הקולב וצירפתי אותה לערימת הבגדים שהכנתי לפליטים מאריתריאה שגרים בתחנה המרכזית הישנה. אז אם תראו כושי הולך ברחוב בחולצה בצבע טאלק וצווארון שחור, תדעו שזה לא סתם, זה פליט עם סטייל.

שבת שלום.