פעם הייתי גאה להיות המון דברים.

זה תמיד הגיע עם הגבהת צוואר כזו והפניית כתף (כן כן כמו בתמונת מחזור י"ב) והמון המון פאתוס.

כשהייתי אומרת ש"אני גאה להיות..." הייתי מתמלאת במן יראת כבוד וניפוח חזה בסיגנון "אתה ראשון יא קאזה" ואז כבר כולללם ראו שאני ממש גאה.

ואז נולד לי ילד.

נולד לי ילד עם פוטנציאל אדיר ושונות לא פחותה.

התחילו מאבקים.

מאבקים לחופש הבחירה... להכניס אותו למסגרת אותה אנו נבחר.

להאבק בסטיגמה שיש על  ילדים עם שונויות איכותיות גדולות.

להאבק במערכות בירוקרטיות שלא מסוגלות לקבל סטיות תקן.

להאבק...בעצם אני חושבת שנאבקנו בהכל, בהכל נאבקנו.

בהתחלה גם בשדים שהתרוצצו לנו בלב.

ואז לאחר שאתה נאבק כל כך הרבה, זה הופך מאבק של שיגרה.

לפעמים אתה לא מבחין אפילו ש...יו ניצחת, אין בכלל מאבק יותר, כי אתה כל הזמן במצב של לוחמת חירות.

ולאחר מכן, אחרי שאתה מפסיק אפילו להתעייף מהמאבקים החברתיים הצודקים, אתה מתחיל פשוט להנות מההילה, מהידיעה שהצלחת להזיז דברים וגם כשכבר אין כל צורך "בהעברות" ממצב אחד לשני, כי נו, די נוח כבר, הצלחת, הבינו, הם מקבלים.

אתה עדיין נמצא במצב של כוננות ספיגה בשם הצדק החברתי ועוד כמה "צדקים".

מה השלב הבא?

אתה מתחיל לפתח תכונות מיתיות בשונות שלשמה התכנסת כאן בעידן הדקדנס הזה.

ולאחר שקיים כבר המיתוס, מגיעות איתו גם הגדרות מיתיות יפות ואיכותיות כגון שלהיות שונה, זה בעצם כבוד.

אתה נושא דגל.

והנה אנחנו כבר בפיתחו של מסע הצלב האולטימטיבי שמתחיל בדרך כלל כך:

"אני גלית, מתכבדת להדליק משואה זו..." או החלופה הפופולארית: "אני גלית גאה להיות אמא לילד ב....".

נו באמת, ברור שאני גאה להיות אמא של בני, הוא פלא עולם עלי אדמות וכל ניצחון קטן שלו במערכת האטומה, הוא ניצחון שלנו.

אבל האם המילה גאה לא באה כאן להגיד לאנשים, שאני שונה וזה מצויין? למה אני בעצם צריכה להכריז שהשונות היא גאווה? השונות היא עובדה קיימת, נ ק ו ד ה.

אנו כל הזמן גאים להיות, מה יש להיות גאים בעובדה אלא אם כן אנו כל הזמן צריכים להוכיח למישהו משהו?.

אני חושבת שאדם שגאה להיות משהו, הגיע לגאוותו זו לא מאותו חטא גאווה קדום, ממש לא. הוא שם כי ככל אדם שהוקצה מחמת המיאוס, גם הוא חווה דחייה.

לפעמים הדחייה הזו שכבר איננה רלוונטית בעליל מלווה אותו לאורך כל דרכו, כי הוא חלק מאותו דור מדבר שתמיד יבכה על היותו "המוביל הארצי" לשינוי חברתי.

אבל האם להיות גאה במשהו, איננו בעצם התרסה שכל מטרתה לומר היי, אל תעשו לי טובה ותקבלו אותי אליכם, אני יותר טוב מכם.

לי ברור שזה מגיע מכאב, אך מבחוץ זה מתפרש כשחצנות גרידה.

כששוחחתי עם חברה טובה וחובבת בנות על "המצעד" אמרתי לה שיש לי קושי עם מחוות של "גאווה" אני מעדיפה מחוות של איכות, לעיתים העוצמה גלומה בשקט.

וכשאיכות מגיעה עם שקט היא חזקה לפעמים פי אלף מונים מכל מאבק טרוויאלי שלעיתים מרגיש כפריקת עול של דור מדבר ולאו דווקא רצון להראות שיש ציבור שלם שעדיין לא זוכה להכרה.

כשאני מגיעה לוועדות שילוב בעבור בני, הסוחטות אותי ריגשית, אני תמיד יודעת שאני חייבת לומר לעצמי: "גלית, תבואי מוכנה, תשאירי את האימפולסיביות האופיינית בבית, היא מעולם לא הובילה אותך לשום מקום טוב. ברור שבא לך לחשוף להם את אצבעך האמצעית ולומר להם קפצו לי בשם הצדק החברתי ומי אתם בכלל שתחליטו בעבורי מה מתאים לבני ומה לאו, אבל..."

אוף וזה קשה להיות מאופק ואיכותי כשנעשה לך עוול, אבל אני רוצה שאת שכל אדם בר דעת רוצה.

אני רוצה לחיות במקום טוב יותר לכלל האדם ולא רק למקובל באדם.

כל איש בוחר את דרכו למאבק, אבל דבר אחד משותף לכולנו גם לאלו שלא יסכימו איתי שגאווה לפעמים גורמת לאנטגוניזם בקרב הצופה הישר: כולנו מייחלים למדינה שיוויונית לכלל אזרחיה, כזו שתציע שיוויון הזדמנויות לבני אדם באשר הם...

רק שלי אישית לא בא יותר לומר שאני גאה, דווקא כי אני כן.