| מילים זה זול, הרהרתי ביני לביני. מילים זה זול! קבעתי עכשיו. שלוק אחרון מהבירה השלישית. משום מה שהאלכוהול דופק בראש, אתה מאבד את חוש טעמו המר והנוראי. לרגע עיניין אותי הבנאדם הראשון ששתה את האלכוהול, יש לזה טעם של רעל, בנאדם אמיץ. קבעתי שוב. שלפתי את הסיגריה המי-יודע כמה שלי היום, ונגשתי אליה. -"נתי, ואת?" שלחתי את ידי. -"מירי". לחצה לי אותה. -"מירי, קיצור של מירים?" הרמתי גבה. -"לא, קיצור של יוחנאן פאולוס השני, אבל לא הוא, זאת שהוא מאמין שהיא הבתולה הנצחית". חייכה קלות. בראש שלי הכל נעצר לרגע, אבל באמת נעצר. זאת אומרת כולם ממשיכים לרקוד, לדבר לשתות, ויש כאלה שאני מאמין ממשיכים להזדיין בשירותים. ואם נלך רחוק, אז יש כאלה שחורשים על הלימודים, או נמצאים במארב, ישנים, מתמסטלים, וכולם ממשיכים בשלהם. אבל אצלי בראש הכל נעצר. יוחנאון פאולוס השני, מרים הקדושה? שנון משהו. ועוד באמצע בר זול וסליזי. מי יודע אולי יצא לי זיון מתוחכם היום. -"ג'יזיס קריסט, הולי מרי, זאת אומרת הולי יו. זאת את הבתולה?" (עשיתי את עצמי מופתע, שיילך טוב עם המשפט). חשבתי להמשיך עם זה, אמרתי אם זה נתן לה נקודות אצלי, אולי זה ייתן לי נקודות אצלה. ואז חשבתי שוב, והבנתי שבחורות לא חושבות כמונו, בטח שלא כמוני, אבל מילא, מילים זה זול. זול אני אומר. בכל זאת קבענו ממקודם, את זה ואת ההוא שישתכר ראשון, שהוא אמיץ. -"כן, אני וחצי מהבר הזה. באנו לחפש אהבה ראשונה, יש לך רעיונות?" ופתחה את הארובות של העיניים. אני יודע שאני לא אמור לתאר את עצמי, בסיפורים של גוף ראשון תמיד מתארים את הבנאדם שמולו, זאת אומרת מולי. אבל בחייכם, עם שאלה כזאת פשוט התפרש לי חיוך על הפנים שהתחיל מפה והסתיים אחר-כך. וכל השאר לא חשוב, כמו שיש לי עיני שקד חומות רגילות, כמה קמטיי עישון על הפנים, ונראה לי שהמפרצים שלי קצת גדלו, וזה לא אני מטפח אותם, זה הזמן מטפח אותם, יימח שמם של הגנים. -"לגברת נזמין איזה בד אפל, ולאדון ג'ימסון?" וזה רק בגלל שאני לא מבין באלכוהול. צריך פעם אחת ולתמיד, ללמוד את כל רזי האלכוהול, נראה לי שאסור להיות כזה בנאלי עם אחת שמביאה לי את יוחנן פאולוס השני. חוץ מזה נמאס לי לחשוב וגם נורא קשה לי עכשיו עם שלושה בירות, וחמישה צייסרים של איזה וויסקי טוב שאין לי מושג איך קוראים לו, אבל הוא מיושן איזה שתיים-עשרה שנה, אז זה בטח טוב, כן. ויש לי עוד 'חוץ מזה' אחד, מה עכשיו כל התחכום הזה, כולה בא לפה בשביל הספורט. ואז תהיתי אם יש כאלה שבאמת יוצאים רק בשביל לשתות בירה. אם יש אז הם שקרנים, ואם הם לא שקרנים אז אני פאטתי. אז.. אני פאטתי אה?! פאטתי? שייט אני פאטתי, נו מילא. מילים זה זול, זה זול! ומתי תשתוק כבר, אידיוט. -"נתי, נכון?" ( זאת שאלה של 'זה לא אתה זה אני' , עם הסבר קצר שבא אחרי אותה שאלה). הנהנתי. -"אח נתי, נתי. הגברת תפוסה, אבל אתה חמוד, פעם אחרת, אולי". ביטלה אותי בשישים, במחי יד, כלבה! מכירים את ההרגשה שאתה חוזר הביתה שיכור מת עם אגו פצוע. ממש כמו זירת פיגוע הנפש והגוף שלך. צריך צוות הצהלה דחוף. מזל שהבית מרחק הליכה מפה, קראתי לאור ועפנו משם. וככה מצאתי את עצמי עם הזין ביד, אבל לא כמושג, באמת הזין היה לי ביד ואני במיטה ומתחיל לשפשף אותו, ואז אני רואה אותה בדמיוני, את המתוחכמת של היום. ידעתי שיהיה לי היום זיון מתוחכם. אני היא ויוחנן פאולוס השני, אבל הוא רק מסתכל, שידע מה הוא מפסיד, איתה לא איתי, כן? הבאסה שלי היתה משולשת, היא היתה גם יפה גם כוסית וגם מתוחכמת. כמה תכונות בבנאדם אחד. יפה, כוסית ומתוחכמת, אמרתי כבר? מה עוד בנאדם צריך? גמרתי ונרדמתי. שוב פעם לבד, במיטה גדולה שחצי ממנה תפוסה ע"י בגדים.
קמתי בבוקר יום שבת, וכל הפה שלי היה יבש מת! הוא בטח גם הריח כמו איזה גופה שעברה ריקבון מתקדם. עפתי להתקלח, ואז במקלחות תמיד יש לך זמן לתהות עם עצמך על אה ועל דה. כל מיני מחשבות עוברות לך בראש, אני מניאק אם אינשטיין לא המציא ככה את האטום, ודרווין את תורת האבולוציה, ופרויד את הפסיכואנליזה, ו...הבנתם את הרעיון. חוץ מהמחשבות הרגילות על כמה החיים שלי דפוקים, דבר שבשגרה שאולי מזיז לי את השערה שבתחת שגם ככה היא תנשור עוד מעט, ואז תִגדל אחת חדשה, שתחטוף שוק מהמחשבות הרגילות על כמה החיים שלי דפוקים. חשבתי על ההיא אתמול, וואלה לא יצאה לי מהראש הכלבה המתוחכמת הזאת. ואז אמרתי איזה מזל שאלוהים המציא את האדם, ואז אמרתי איזה מזל שנולדתי איזה כמה עשרות אלפי שנים אחרי שהמציא את האדם, ואז אמרתי, איזה מזל שהאדם המציא את המחשב, ואז בכלל אמרתי איזה מזל שהמציאו את האינטרנט ע"י הסוכנות לפרויקטי מחקר מתקדמים במשרד ההגנה של ארצות הברית, ואת זה אני יודע מוויקפדיה, ואיזה מזל, זה האחרון נשבע לכם, שהמציאו את הפייסבוק, תודה לך מארק צוקרברג, בטח עוד יהודי מניאק שהתעשר, היהודים האלה, אני אומר לכם... עכשיו רק צריך לדעת עם מרים הקדושה גם לומדת בבן גוריון. פתאום נחת עלי הרגע הזה, מכירים אותו? שאתה מרגיש שיש הילה שזורחת מעלייך, פתאום בא לך לשיר במקלחת שיר במזרחית, ואתה בכלל אשכנזי מת. שפתאום השערה שבתחת זאת שמפריעה לה כמה החיים שלך מסריחים, מבינה איפה היא נמצאת ושמה פתאום מסריח יותר. פתאום יש לחיים שלך משמעות בגלל איזו כלבה מתוחכמת. אלוהים תודה שברא אותי בצלמו, ואת האישה כוסית יפה ומתוחכמת, רק חבל שהיא כלבה. התישבתי בסלון. אור השותף שלי, הכין לנו קפה והתיישב איתי. טוב וגם הדלקתי סיגריה של בוקר עם קפה. זה מתכון שהולך ביחד, אם תבדקו על הקופסא של הקפה כתוב "בא טוב עם סיגריה, במיוחד ביום שבת בבוקר". -"אור, אני מאוהב". חייכתי אליו קלות. -"מה חדש נתי? מה חדש?" ביטל אותי בשישים. מזה לאחרונה כולם מבטלים אותי בשישים, במחי יד, מזה האדישות הזאת? מה אם צובטים אותי אני לא נצבט? -"נו הכלבה של אתמול, שהסתכלנו עליה, אחי, יש לה שכל". ניסיתי לתת נימוק משכנע לטענתי. -"נו ו... אתה יודע זה מה שמבדיל אותנו מהחיות, זה נקרא אינטליגנציה". שוב פעם, ניסה לבטל אותי, אבל הפעם נשמע נימה של סקרנות בקולו, וזה בגלל שהוא שינה את הטונים, הדיקציה היתה מעט שונה. אז החלטתי להמשיך עם זה. -"לא אני רציני איתך אחי, היא הבריקה אתמול, יש מצב שהיא לומדת איתנו?" נאחזתי על שבבי תקווה, אולי לאור יש את התשובה המיוחלת, אולי הוא יגיד כן אחי, אפשר לבדוק. נו תגיד נבדוק. נבדוק! -"עזוב אותך נתי, תפסיק כבר עם הפנטזיות שלך, מה עובר לך שם בראש, היא סתם עוד כלבה שהיתה שם בפאב, אז היא אמרה לך לא, והיא הבריקה בכמה משפטים, אל תעשה אותה חצי אל עכשיו, אתה והאובססיה שלך". ובכך סיכם את השיחה עליה. לא יכל להגיד נבדוק?! איך אני שונא שהוא צודק, וככה בשניה נמחקה לה ההילה שהיתה במקלחת. שוב פעם אין טעם לחיים, וצריך ללמוד, לשלם שכ"ד, ולרדוף אחרי החיים המזדיינים האלה, וכל שאר הבולשייט. אז מה עושים שכל זה קורה, מדליקים את הטלוויזיה ורואים איך החיים שלך לא נראים כמו סרט הוליוודי. נמאס לי מהטלוויזיה, אז הלכתי לחדרי כמו סהרורי שמתהלך בין החיים, להתחיל לפתור משוואות משעממות ולהבין עוד כמה חוקי פיזיקה לא חשובים, אבל לא לפני שנכנסתי לפייסבוק. אתם יודעים כלי מדהים זה הפייסבוק, כל פעם מזכיר לך את הזונות שזרקו אותך, את הזונות ששכבו איתך ואת הזונות שהאכילו אותך סרטים. מזכיר לך את החברים הטובים שלך, את המשפחה, את אלו שלמדו איתך ביסודי, אלה שהיו איתך בצבא, את אלה שחרבנת להם בשירותים, את החנונים מהתיכון ואת אלה שהכרת חצי דקה ואז הם החליטו שהם חברים שלך בפייסבוק, לפעמים אתה רואה את השם שלהם ואז אתה תוהה מי הם בכלל? ולוקח לך לפחות חמש דקות להיזכר, וזה נחתם במשפט 'אה הטמבל הזה'. יש את אלה שהכרת דרך הפייסבוק, אני מתכוון לבנות כן?! ויש את החברים הכי מוזרים כמו 'שוקת בר עברי' או 'תל אביב' או 'השולחן של אורי' לך תבין, הם אפילו לפעמים און-ליין. איכשהו אני תמיד נתקע שם על תמונות של אנשים, תמונות כמו 'טיול ברמת הגולן',או 'אנגליה, צרפת ודרום אמריקה' וכאלה. וכולם מחייכים שם ומבסוטים מהחיים, תמיד נדמה לי שלכולם טוב, וכולם עושים חיים חוץ ממני. לא יודע למה. בכל מקרה איך שאני נכנס, אני רואה שיש לי אינבוקס. עכשיו זה כמו הודעה בפלאפון. הסבירות שזאת תהיי מישהי, עשר אחוז, ואני מזה לארג' עם עצמי, עשר אחוז זה המון. הסבירות שזה עוד אחד מהיחצנים המזדיינים האלה שמציפים אותך בהודעות היא שמונים וחמישה אחוז, ויש סבירות של חמש אחוז של חבר שהתקמצן להתקשר, אז הוא שלח הודעה בפייסבוק. קיצר אני נכנס ורשום לי שם מרים רוייצברג. באמא שלי, היה רשום שם מרים רוייצברג. עכשיו אני לא סגור אם הלב שלי החסיר פעימה או הלם בחוזק. מה אומרים במצבים כאלה? האדרנלין הרקיע שחקים. 'אלוהים אני אוהב אותך'. "אני שותה גלנפידיך, זה היה עוזר אם היית שואל. בכל מקרה, אני אשמח אם תתקשר אלי, ותזמין אותי לדייט כמו שצריך, אחרי הכל בתולות לא עושות את זה באותו הלילה שהם הכירו באיזה פאב". הדבר הראשון שעבר לי בראש, זה איך היא השיגה את הפייסבוק שלי?
היה זה תחילת מאי. השמש היוקדת החליפה את הצל, והמזג האוויר הלא מובן שהיה בחורף. יש כאלו שיקראו לזה אביב, אבל אני לא באמת מאמין שקיים אביב אצלנו. יש אצלנו קיץ ומשהו שאולי מזכיר סתיו. זהו שתי עונות, אפילו עונה וחצי. קיץ וקיץ קר. הנמלים של שנה שעברה שוב כבשו את הבית, והטילו עלינו טרור, אך עם זאת השרוולים הארוכים התחלפו בקצרים, והחזיות ירדו, אכן מראה מלבב ומרומם את הרוח התקופה הזאת. הרגשה של חופש. מה שאני הכי אוהב בקיץ זה שהערב תמיד מהסס לרדת, ואתה חוזר מהלימודים כשאור יום בחוץ, וזה מרגיש שהיום רק התחיל. התיישבתי לי עם אור בסלון, כמובן שבישרתי לו את החדשות, אבל עזבתי את זה כרגע, אני עוד לא יודע מה לעשות. בינתיים עד שתתבשל לי מחשבה בראש לגבי מריה הבתולה, החלטתי לנוח, בכל זאת יום שבת היום, וגם המשוואות וכל החוקים יכולים לחכות ליום אחר, לכן גם זנחתי את הלימודים. אור התחיל לגלגל ג'ויינט נחמד, ככה שנשב מבסוטים. - "לא נרים קצת את המצב רוח?" נימק את מעשיו. - "תמיד אפשר לשאוף גבוהה יותר" אשררתי אותו.
על אף הרצון הרב, שקענו פנימה. כל אחד והעולם שלו. הסתכלתי על הקיר הלבן, חשבתי אם אני אשים לידו דף נייר לבן של מדפסת, הוא יהיה קצת יותר אפור. ואז זה העלה במוחי מחשבה, שככה הם חיינו, אפורים ליד דף לבן נקי. ואם הייתי דף לבן חלק, מה היה כתוב עליו? ומי היה כותב עליו? הייתי רוצה להיות משוכתב עם עט כחול, ושהכתב יהיה נקי ושהכתוב יהיה מורכב, בשביל העניין. ואולי בכלל חיינו משוכתבים כבר, ואנחנו בובות שמשחקים את התסריט הפרטי שלנו, השחקן הראשי של עצמנו. אולי אני בעצם אכתוב על הדף הלבן חשבתי, כן! אני אכתוב על הדף הלבן קבעתי! נכנסתי לחדר, לקחתי דף לבן מהמדפסת, שמתי אותו ליד הקיר, הוא באמת היה לבן יותר. לקחתי עט כחול, אפילו לא ידעתי מה אני רוצה לכתוב, אבל פשוט זרמתי עם זה.
" נישא עשן באוויר. עולה הוא למעלה, בשובל. נישא עשן באוויר. מחשבה התפקעה לה, שיניתי נושא. הדף הוא לבן, מחכה לסיפור. ומי הוא האיש שיגאל יסורו של דף לבן? צריך מישהו עם מוזה לא קלישאית. ינפץ את המילים, יהפוך אותו לפאזל של אותיות, וישנה את התמונה באלף משפטים. יחפש הוא אנטי גיבור, שיסגוד לחיים. מחשבה התפקעה לה, שיניתי נושא. האדם הוא מכונה, לא. האדם הוא נמלה, במכונה משומנת, נקראה לה חברה. ומי אוחז בהגה? מי המלכה? יש יגידו העשירון העליון, יש יגידו ראש הממשלה. האדם הוא נמלה, לומד לעבוד שליש מהחיים, ושני שליש עובד ומגדל משפחה. מחשבה התפקעה לה, שניתי נושא. לא מתאהב, אלא רק בפרי האסור. מה שבלתי אפשרי, הופך לפנטזיה אובססיבית. אני טראגדיה נוראית של עצמי. מחשבה התפקעה לה, שיניתי נושא. יש יותר מדיי מאזדות על הכביש, במיוחד מספר שלוש, אבל אני אישית שונא מאזדה שתיים שחורה. מחשבה התפקעה לה, שיניתי נושא. בכל יומולדת האדם חופר עוד מטר באדמה, שואל את הגורל, בשם אחר אלוהים, באיזה גובהה הכי זה יתאים. מחשבה התפקעה לה, שיניתי נושא. נישא עשן באוויר. זה בגלל הסיגריה. מחשבה חזרה חלילה, נתקעתי. נישא עשן באוויר, בצבע לבן שהתלכלך בראותיי. ונישא אל על, אל תוך הלילה המואר, כי אין עננים שיכסו אותו. ואפשר כמעט ולנסות לספור את הכוכבים, אבל זה מעבר מיכולתי. למען האמת מעטות הן יכולתיי באופן כללי. כמו המעט שאני יכול לעזור לעצמי, במיוחד שאני צריך עזרה. ולא מעטות הפעמים שאני צריך עזרה, גם אם זה רק לשטוף כלים. אם יכולתי לעזור לי לצאת מעצלות מייגעת לשטוף את הכלים, אם רק יכולתי לעזור לי להיות פחות פחדן, במקרים שאני חש בהם פחדן. ואילו רק יכולתי לעזור לי להיות קשוח, שרגשות מציפות את מצפוני. לו הייתי יכול לעזור לי לעמוד בערכים שאני מציב לזולתי. לו יכולתי לעזור לי בהתמכרות לסיגריות. אבל לא, העשן נישא באוויר ועולה אל על בצבע לבן שהתלכלך בראותיי. נחום גאל את יסורו של דף לבן. אלף משפטים לא נכנסו בו, גם לא חמש מאות. אבל הוא בהחלט גאל את יסורו. כתב לאהובתו שהוא אוהב אותה. כך גאל את הדף. אהובתי, אני אוהב אותך משום שאוהב אני את אנוכי. והדבר הכי טוב שיכולתי לבקש בשבילי, זאת את. אהובתי, הייתי מביא לך אבנים מהירח, כי את גורמת לי לעשות דברים שלולאי קיומך לא הייתי יודע שקיימים בי. אוי אהובתי, אנחנו רצף של חוויות משותפות, אנחנו כלי ריק מתוכן כל אחד בנפרד. אבל אהובתי יותר מכל אני גואל דף לבן, תראי איזה יופי, וזה הכל רק בגללך. אני כמו חווה, תמיד רוצה לטעום מהפרי האסור, ושגן עדן יישאר. אם יש יותר טראגדיה אנוכית מזו, אני אשמח לדעת. אני שונא מאזדה שתיים שחורה כי מי שנהגה בו, יכלה להיות אהובתי. אני מתבגר עם השנים, פיזית, רק פיזית. ואז כבר לא היה יותר עשן. " |