תפסיקו לנסות להרוס לי.

החיים שלי התמלאו בכל מיני 'אף פעם': אף פעם לא ישנתי עם מישהו שני לילות, אף פעם לא בכפיות, אף פעם לא הייתי מאוהבת, אף פעם לא נסעתי 100 ק"מ בשביל בחור.

הבחור מרחוק, שייקרא מעכשיו 'הבחור מרחוק', לא התקשר אלי ביום הולדת. יום אחר כך הוא מחק אותי מהפייסבוק. ואז התחלתי לרצות אותו באמת.

מכירים את זה שאתם בני 17 ויש לכם חברה ואתם מאוהבים ואתם חושבים שזה לא ייגמר לעולם, והכול מושלם, ומסתכלים אחד לשני בעיניים שעות בלי שום מטרה מסוימת? אז אני לא. נכון, בטח תשלפו נגדי את אחת ממערכות היחסים שלי, ואני אשלוף לכם בחזרה. הקודמות התחילו כולן בנקודה בעייתית זו או אחרת: היה זה הראשון שפשוט הפסיק לדבר איתי למשך שמונה חודשים לפני שהוא החליט שהוא רוצה אותי, או הלשעבר שפשוט היה גדול ממני במספר שנים שכמעט אפשרו לו להיות אבא שלי.

ועכשיו אני לא מצליחה לראות חסרונות. אפילו זה שיש לנו טעם ממש שונה בסרטים. אפילו זה שהוא גר רחוק. אפילו זה שיש לו קרוקס! אין לי את ה"כיף לנו, אבל..." שכל כך התאפיינתי בו.

הבעיה מתחילה בכם. אתם יודעים שזה נגמר, אתם יודעים שמאחורי כל התאהבות ותשוקה מסתתרת מערכת יחסים שגרתית. אתם יודעים שהקסם פג, ונשאר משהו אחר. כולכם מבטיחים שזה ממשיך להיות טוב, אבל נשמעים כאילו זה רק הולך ונהיה רע. כולכם סקפטיים, מכריזים איך 'טוב נו, אחרי שלושה חודשים זה נהיה אחרת', מבטיחים ש'עוד שנה וחצי יתחילו לכם הבעיות', או איך 'אהבה של חודש היא לא אהבה של שמונה חודשים, שהיא לא אהבה של ארבע שנים'. אני לא יודעת.

כולכם גורמים לי לחשוב שבע פעמים אם אני באמת מתגעגעת אליו, או שיש שם אחר להרגשה שלי כשאני לא איתו אבל חושבת עליו כל שנייה. כולכם עושים פרצוף של 'איכס, קיטש' כשאני מעלה לאוויר את המילים האסורות של 'רגש', 'אהבה', 'געגוע'. בשבילכם זה זיון, אבל אצלנו זה מין.

כולכם לא מאמינים לי שבפעמים הקודמות לא הרגשתי ככה, כי כולכם לא זוכרים איך תמיד אמרתי שהבעיה שלי במערכות יחסים היא שאף פעם לא הייתי מאוהבת. וכולכם גורמים לי לחשוב שאולי הפעם אני מאוהבת רק כי הגיע הזמן, ולא כי אני באמת מאוהבת. החכם מבין חבריי אומר שזה לא משנה אם אני אומרת שאני 'מאוהבת', או שאני רוצה להיות איתו כל הזמן, זה אותו דבר, גם בלי לתת לזה שם.

אבל כל האף פעמים האלה בגיל 24 מעמידים אותי במצב לא נוח, כי כל מה שאתם יודעים, גם הוא יודע. הוא חושב על מה יקרה כשזה יפסיק להיות מלא באבק כוכבים ופרפרים (למרות ששם, אצלו בכפר, יש בכלל הרבה יותר זבובים). הוא יודע מה יקרה כשזה מפסיק להיות מלא באבק כוכבים. מנפץ אשליות שכמוהו.

בגלל זה הרבה יותר מפחיד לרצות אותו, הרבה יותר מפחיד להיכנע לדברים שאני באמת מרגישה. כי מבחינתי אין שום סיבה נראית לעין שאני אפסיק לרצות אותו, אבל הוא יודע שהוא יפסיק לרצות אותי. נכון, לא יפסיק לרצות אותי. יפסיק לרצות אותי ככה, כמו שעכשיו.

ובגלל זה אני מתחילה לבכות מדי פעם ללא סיבה נראית לעין. בגלל זה אני עוברת על הכלל הראשון שקבעתי לעצמי מאז הבנתי את חסרונותיי כאישה, ובכלל ללא מודעות אני סוחטת מחמאות.

מזל שהוא מספיק חכם כדי לא להיגרר איתי לחוסר ביטחון:

"את יודעת, אני תמיד מתחיל עם הבחורה הכי יפה במקום שאני מגיע אליו, ואם היא לא רוצה, אז עם זו שאחריה".

"ואיזו מספר אני הייתי?"

"37".