חורף היום, כבר תחילת דצמבר, החלפתי
אתמול את הארון, בגדים חמים מחלפים את אלה הקיציים.
יצאתי לרחוב, השמיים בישרו את
כוונותיהם, ואני, אידיוט שכמותי שכחתי לקחת מטריה.
השעה כבר שבע ורבע ואני עלול לאחר, שונא
ככה למהר, למהר להגיע, להספיק, למה לא קמתי חצי שעה מוקדם. אידיוט. עכשיו צריך
למהר להספיק להגיע בזמן.
התחלתי ללכת מהר ולשותת במחשבות.
שנתיים כבר עברו. שנתיים!
ככה הלכו להן שנתיים. תמיד יש איזה מועד שמתחילים לספור ממנו, אז מהמועד
האחרון המשמעותי ששמתי עליו סטופר, אז ממנו כבר עברו שנתיים.
ואז כשהחישובים האלה עוברים בראש, מתחילים
לחשב לכל אורך החיים.
שנתיים מאז שעברתי לתל אביב, שנתיים מאז
שעזבתי את ניו-יורק, שלוש שנים וחודשיים מאז שהשתחררתי מהצבא וטסתי לניו יורק, שש
שנים מתחילת הצבא, תשע שנים מתחילת התיכון.
ואז אתה בודק, עם עצמך לבינך שהספקת.
האם הספקת לעשות כל מה שרצית. ובינתיים אני לא מספיק לאוטובוס, אז אני ממהר.
הגשם החל לרדת, ויש את הריח באוויר,
הריח המרגיז הזה של הגשם. וההרגשה שלו, ההרגשה של הגשם והקור שחודר לך לעצמות.
ואתה בינך לבינך נכנס לנוסטלגיה. גשם תמיד מזכיר לי נשכחות, אתה מתחמם מהמחשבות,
מתעטף געגועים. געגועים, לתנור הזה שדלק על גז, כן היה לו צינור שחור כזה שהלך
והתחבר לנקודה שמוציאה גז, והיה צריך ל"הניע" אותו, אז אבא היה בא, אחרי
כמובן שאמא שלי הפצירה בו, ונותן לו כמה מכות כאלה על ה"סטארטר". ואז
היה מתיישב איתנו בסלון. וכולם מול הטלוויזיה הענקית, עשרים ותשע אינץ' של מאסה
מטורפת. טלוויזית שפורפרת ישנה, מציגה לנו איזה סרט בכבלים הפירטים בצבעים בלויים.
אמא כמובן סורגת משהו בזמן הצפיה בסרט. ואני הייתי מנדנד להם שיקריאו לי את
הכתוביות שמתרגמות את הסרט, כי אז הייתי בן ארבע או חמש, ולא ידעתי לקרוא, ולא
הבנתי את השפה האנגלית.
אז האחים שלי היו מתעצבנים ואומרים לי
"שתוק בן". ושהגיעה השעה שמונה, אמא תמיד אמרה לי שזה הזמן ללכת לישון,
ותמיד הייתי בוכה לה, שלא הספקתי כלום היום ואני רוצה עוד שעה להיות ער, רק עוד
שעה אמא, לא הספקתי לראות את כל הסרט. זה לא פייר לא להספיק.
התחלתי להילחץ, אני הולך לאחר להרצאה.
ומה אני עושה כשאני נלחץ? נו מה? מדליק סיגריה, כאילו שזה עוזר, אבל מבחנתי,
פסיכולוגית, זה מרגיע. שטויות במיץ אני יודע, אבל מה אני אעשה, הרגלים קשה לשנות.
בוא נראה, אני מעשן כבר ארבע שנים, מאז הצבא כמובן. שותה קפה כבר שש שנים, מכור
לאינטרנט כמעט שבע שנים. ולקולה, כן קולה, אני כבר מכור לדעתי שמונה שנים. חברות
הענק האלה יכולות להתגאות בעצמם, יש להם עוד שפוט אידיוט שהתמכר לחרא שלהם. מזה
התמכר, הלך הרוח בחיים שלי מושפע מהם! עכשיו צריך לעשות חישוב כזה סיגריות ועוד
קפה וקולה שזה המון קפאין וניקוטין, וכל הג'אנק פוד שאני אוכל. צריך לחבר הכל.
ממוצע של חיוו של גבר במדינת ישראל הוא, אם אני לא טועה, שבעים ושבע, עכשיו לחלק
לכל מה שחיברנו הרגע, מה התוצאה? כמה זה מוריד לי מהשנים? פחות ככה וככה שנים,
צריך לעשות דברים יותר מהר, שיט, צריך להספיק, איפה האוטובוס הארור הזה?
אני כבר לגמרי רטוב, היום הגשם החליט
להראות נוכחות שזה דיי נדיר בתל אביב, ומתי החליט לעשות את זה? נו מה? כשאני בתחנה
בלי מטריה. בדיוק שאני מאחר. והאוטובוס, לאוטובוס יש זמן משלו, הוא לא ממהר. ולמה
לו בכלל למהר, הרי הוא עושה את אותו סיבוב כל היום, מוריד ומעלה אנשים ברוטינה
משעממת, אז למה לו למהר? לאן לו למהר? לאסוף אנשים בשביל בסוף להוריד אותם.
כמה פעמים בחיים היינו אוטובוס? כל החיים אנחנו
אוטובוס. מכירים אנשים ושוכחים אותם. אנשים מהתיכון, אנשים מהצבא, אנשים מהעבודות
השונות, מהמכללה, מהאוניברסיטה, מהרחוב.
חברות שהיו, ידידות שהיו, חברים שבילית
איתם זמן לא מבוטל. והנה אחרי שהזמן כבר אמר קדיש עליהם תראה אותם, ממש במקרה,
בתחנת אוטובוס שאתה מאחר, וכולך רטוב. ותגיד להם שלום, ותעלו זיכרונות, תתנו איזה
גיחוך מחוסר נימוס. תבטיחו הבטחת שווא שצריכים להיפגש, כי אז היה נורא כייף, או
שלא, אבל בכל זאת תגידו שהיה נורא כייף. ותמיד שכביכול היה כייף, צריך לשחזר את
העבר בצורה מלאכותית ומאוסה, אבל אין צורך להילחץ. זאת רק הבטחת שווא. ואולי קצת
נרכל על אחרים, או נשאל לשלומם, ונגיד איזה אנשים הם היו. ואז כשהאוטובוס באמת
יגזים באיחור. כבר לא ישאר לכם מה להגיד אחד לשני על העבר. תספרו אחד לשני כמה
הספקתם לעשות מאז הפעם האחרונה שנפגשתם. אז מה קורה איתך מאז? ותצטרך לתת
דו"ח על מהלך חייך עד להווה. וכמובן לשמוע דו"ח. כמה הספקת, כל הכבוד
ממש יפה - תגיד לבסוף. אתם כבר יודעים, זה חשוב להספיק. כמו כמה חשוב להספיק להגיע
בזמן להרצאה, אוטובוס מזדיין.
מאז שאתה נולד אתה ממהר להספיק שחס
וחלילה לא תפספס כלום, שתטעם מהכל. תשחק שש שנים טניס, וגם כמובן כדורסל, תבדוק אם
יש לך כישרון בשחיה, קראטה או כדורגל. ובתיכון תיקח כמה שיותר מקצועות, זה טוב
לעתיד, תתקבל יותר מהר לאוניברסיטה. ואחרי צבא לך לעבוד בניו יורק ולטייל בדרום
אמריקה משם תקפוץ להודו, ותעשה גיחה של חודש לתאילנד. שם כמובן תתנסה בסמים, קפיצת
בנג'י, ראפטינג, קליימינג, טיול בגונגל, תצנח חופשי ותצלול. תגיע לארץ תעבור
למרכז, תעשה קורס ברמנים, ואז תעבוד בהגברה וכברמן, תעשה חודש התנסות במטבח,
אח"כ תהפוך את זה לחצי משרה ותלך לאוניברסיטה, תכיר לך מישהי, אבל לא לפני
שזיינת חצי עולם בטיולים שלך ובתל אביב. לך לעבודה בהיי-טק, אבל לא לפני שניסית את
מזלך בניו-יורק לאיזה עסק משלך. ואז כשיתחיל לשעמם בעבודה ותרצה להתקדם תעשה תואר
שני, ותביא גם ילדים לעולם. על הדרך בחייך תספיק גם ללמוד לנגן על גיטרה, ללמוד
לנהוג באוטו, לקרוא מיליון ספרים ופילוסופיות של חכמים מאיתנו, ואולי גם תלמד
לגלוש. וכל זה תעשה בד ובבד שאתה הולך למילואים ומשרת את המדינה. ולבסוף שיגיע יום
הדין תגיד שהספקת. אתה איש העולם הגדול טעמת מהכל.
הנה האוטובוס.
נחשו מה קרה?
איחרתי...
|