במהלך ביקור בביתנו הודיעה הנכדה בת החמש, שלא היתה אז אכלנית גדולה כל כך, כי היא רעבה. השעה היתה שעת אחר צהריים מוקדמת, לא שעת ארוחה מובהקת, והנחתי שהיא אומרת זאת כדי שנבלה את הזמן רק שתינו.

הצעתי לה לשבת לשולחן, הגשתי לה ארוחה, וארחתי  לה חברה.

אחיה, שלא היה רעב, המשיך לשחק.

סבתא, ספרי לי סיפור, ביקשה בת החמש.

בסדר, אמרתי ועלה במוחי סיפור, שהוא פרק א' בעלילות הדגיגונים, המופיע בבלוג. כעבור דקות אחדות הצטרף לשולחן אחיה בן השמונה, הוא לא רצה לאכול אך הגיע כדי להקשיב לסיפור.

המשכתי בסיפור כל עוד הנכדה אכלה ומשראיתי שהיא עומדת לסיים את הארוחה מצאתי סיום נאות לסיפור.

בביקורם הבא, עם תחילת ארוחת הערב, ביקשה הנכדה שאספר לה את המשך הסיפור. וכך זה נמשך בכל ביקור. פעמים היא ביקשה שאספר ופעמים ביקר זאת אחיה.

לא אחת, הוסיף נכדי את הסיפור שסיפרתי. כך למשל הנפיחה של הכריש, והשיניים של הכריש בדמות השומרים על מערת אגדו הסודית, היו התוספות של נכדי. הבנתי שכך הוא מתמודד עם הפחד של דגיג מפני הכריש. אלמנט קומי זה שמטרתו להפיג  את המתח הוכנס על ידי לסיפור.

נכדתי בחרה את שמות הדגיגונות ואף ציירה אותן. 

משנוכחתי שהסיפור הוא לא חד פעמי, העליתי כל פרק על הכתב. סיבה נוספת היתה בקשת שאוציא כל הסיפורים בספר שישא את השם "עלילות הדגיגונים",

כל אחד מסיפורי הדגיגונים שסיפרתי להם בכל מפגש היה קצר מהפרקים המופיעים בבלוג. כאן איחדתי סיפורים אחדים לכדי פרק אחד.