| בשטף רגשות עזות, שמשום מה רק לכעסים הם מתפרשים. לא משנה מה ניתוחו של המצב - רק הזעם נישאר איתן. יתפוגג הוא לאחר שיחה קלה בינך לבינך, אולי אחרי ריצה קלה, או חבטה חזקה בקיר, ומה שישאר מזה, זאת רק השנאה. עכשיו תפרוק אגרסיות של שנאה על העולם בשיר, או בסיפור, כי רגיל הוא לקבל ביקורת לא מחמיאה זו, אך אל דאגה, הוא כבר חסין כעור של פיל, אז נא לא לחסוך במילים, ובלי צינזורים. תבכה קצת על הבחורה שלא רצתה, או עזבה, או לא רצויה עם אותה שאלה, או תהייה, שהתשובה אליה זאת לא מתמטיקה בדוקה ומוכחת, ובטח שלא מדעיים מדוייקים - היא תבוא בכל מיני גירסאות שוות נפש כמו, למה זה קרה? למה היא לא רצתה? למה אין לי באמת אהבה? או הכי אהובה עלי - למה אהבה כואבת? ואז כמובן שוב נאשים את העולם, על כך שרק אותנו לא מבינים כי ברור שאנחנו אינשטיין באונברסיטת החיים- רק שלנו אין תאוריות כתובות עם רישומיים מדוייקים, ובדר"כ גם אין קהל מאזינים. כמעט בסוף של תהליך, נריץ נוסטלגיה, גם אפילו נמיין את הדברים מה היה נהדר ועל מה היינו מוותרים - אולי ננתח דבר או שניים, או אולי נדלג הפעם. וכשיוכרע הדיין על זכאותנו ביידי שופט עליון שיושב לו ברומו של המודע במשפט הבכיינות, הנודע בשמו המפורסם רחמיים עצמיים יווצר חלל ענק של ריקנות, שאלות של מהות אז יציפו את מחשבותנו. ושנעבור מהכעס לשנאה, ומהשנאה לחור שנפער - ששאלות המהות יהיו ערטילאיות מידיי לגשר מעליו. אז, ורק אז נרגיש בודדים, או בעצם בדידות. כי אולי כשיש לך הכל - בעצם אין לך כלום? ושאין לך כלום אתה רוצה את הכל? וכשיש לך איקס אתה רוצה את וואי וכשיש לך את וואי אתה רוצה את איקס ואם אולי, לא היה קיים הפרדוקס - אולי, רק אולי לא היינו בודדים? ואם לא היינו בודדים, אז מי בכלל צריך מהות שתגשר על החור שנפער עקב השנאה שנבעה מהחבטה החזקה בקיר בשביל להקל על הכעס שנתפס כשורה תחתונה של ניתוח רגשות עמוקות. ואז היינו מאושרים!? אבל איך היינו מאושרים, אם לעולם לא הרגשנו בדידות!? טוב אז... מחר נדבר על דיכאון
|