"זה יגמר בדם" של פול תומאס אנדרסון הוא סרט שכיף לראות נהניתי רוב הזמן ועצרתי אינספור פעמים כדי לשמור לעצמי את ההמשך (אם יכולתי לעצור כמה פעמים באמצע, יש בעיה) ואיזה המשך זה יהיה...או לה לה...מה שאני תכננתי בראש, הרים וגבעות מה הולך להיות שם, איזו התעשרות, כמה שחיתות, כמה סיאוב וכאב. חשתי מועקה קלה ככל שהסרט התקדם אבל הדמות הראשית נתקעה במקום- תהיתי אם הסרט הולך להיות 4 שעות ויש שם דמות כל כך יפה, זה סרט דמות, אין על סרטי דמות, כשיש בנאדם עגול, יפה וכואב במרכז של סרט אי אפשר לבקש יותר חוץ מ...תעשו איתו משהו! זה סיפור על שני גנבים קטנים, אחד מתמחה בגניבת נפט והשני בגניבת לבבות מאמינים ולשניהם יש חור בלב, הציפייה שסיפוריהם של הגנבים הקטנים ישתלבו אחד בשני לכדי אמירה גדולה יותר מסיפוריהם האישיים, לא מתממשת. ובכל זאת, קשה לומר שאין לסרט כוח, יש לו המון והוא לא נוצר על המסך סתם. יש כוח בגלל שרטוט דמות יחודית בגילומו המצויין שך דניאל דיי לואיס, שגדולתו בהגזמתו (וראוי שכל שחקן ילמד להגזים כי אין דבר טוב יותר למסך מקיצוניות- לכל כיוון) והוא מבסס את דמותו המוגזמת על בסיס שמן, על דמות עם רמזים לעבר כואב, עם רצון ברור ושנאת אדם מובנית היטב אבל במיוחד, יש בדמות הזאת הפתעה לארכה ולרוחבה, הוא רע, רע מתוך צורך קיומי ללא תירוצים, פשוט רע כמו שכולנו רוצים להיות- אין עדיין ריבוי דמויות כאלה בקולנוע, אם בכלל. דיי לואיס יכול להגזים כי בסיס הרגש של הדמות פשוט וברור. יש לו רצון קיומי מהותי, להתעשר כדי להתרחק מבני האדם המגעילים, הוא שונא אנשים ולא רוצה שום קשר איתם ולכן הוא חייב להיות חזק ועשיר מהם. כל מה שדמותו של לואיס מבקשת, בכל רגע נתון במהלך הסרט, הוא להשיג כמה שיותר מהר כמה שיותר כוח כדי לא להתכופף לרצונם של אחרים. בסוף הוא נשאר חזק ובלי אחרים ועצוב לו, אבל הוא גם מתחיל ככה. אנדרסון מראה לי איך הוא משיג כוח עצום לא מה הכוח עושה לו רגשית, חיצונית הוא משתכר, פנימית, אין שום הצצה. איך הוא משיג כוח? זה פשוט לא נורא מעניין (זה סיכום של כל הביקורת שלי, אפשר לעצור פה). אפשר להזדהות איתו בנקל (כולם רוצים לנצח וכולם שונאים מלככי פנכה. והוא ווינר שעובד קשה ושכולם רוצים ללקק לו את הכסף) ויחד עם זאת להרגיש לא נוח כי הוא פרקטי עד כדי שטניות. הדבר הטוב והנדיר שמציע הסרט הזה הוא הקונפליקט בצפייה בין חוסר הנוחות מול המעשים של הגיבור לבין ההזדהות איתו. התחושה הדואלית מולו יוצרת את המורכבות היחידה בסרט, כוחו של הגיבור ביכולתו לגרום הזדהות ולהעמיד צופה בקונפליקט שאין לו עצמו (עליה וקוץ בה- גיבור ללא קונפליקט נשאר שטוח ואם כל תפקידו לערער את הצופה ולא גם את עצמו, הצופה נשאר אדיש. צופה של סרט מקבל שיעור דרך חוויתו של הגיבור, הצופה בעצמו לא יכול לעבר חוויה מלמדת לבד, בלי שהגיבור עבר אותה. דמות בסרט איננה דג באקווריום, היא השתקפות של הצופה. "זה יגמר בדם" מציע מסע התבוננות על גיבור שמגלה נפט ושומר אותו לעצמו, הוא חיה מעניינת אך אין בו שום ערך מוסף משמעותי כייון שלא נחשף בו דבר מלבד מסע הרכישות האכזרי שלו) למרות שהסרט גומר בנפיחה לאורכו מוצע לנו הקולנפליקט הבא: מה יותר חשוב, הצלחה או משפחה? אנחנו מתקפלים מול בחירתו הקלה של הגיבור אך גם מזדהים עם בחירתו- בזכות זה נהיניתי ולזה רציתי המשך, פתרון, מסקנה, ולא קיבלתי- כאילו אמרו לי החיים הם חרא ואני כבר יודעת לצעוק את זה בעצמי, לא הופתעתי ולא התרגשתי- לא כי זו אינה מסקנה יפה ונכונה אלא משום שהיא נאמרה באופן מכני ולא נחוותה ע"י צמרור בעורי באמצעות הסרט. הסרט הצליח לתאר עולם באופן ויזואלי אך לא הצליח להעביר אותי חוויה רגשית בתוכו כזו שתמחיש לי כמה החיים אכזריים באופן שלא אוכל להתנער ממנו- זה מה שלא קולנועי אצל אנדרסון- הוא אומר את האמירה שלו, מתעקש לומר אותה מכנית ולא מחדיר אותה במניפולטיביות, הוא מאוהב בגיבור שלו ומגן עליו ולא יוצר מולו איום ממשי שעלול להסיט את בלוריתו הרטובה לכיוון הלא נכון (זהירות אסטטיקה!). מול הגיבור ניצב איש כנסייה צעיר שגם ממנו קשה שלא לסלוד אך לא ברור אם במקרה שלו זה המשחק הבוטה שגורם לסלידה ואולי הדמות שנדמית שטוחה כל כך? במהלך הסרט קשה להגיע למסקנה שדמותו של הכומר הצעיר המקביל לאיש הנפט שטוחה, צריך לחכות לסוף... הכומר מתגלה כדמות שטוחה לחלוטין שכולה תאוות בצע. לעומת האנטגוניסט איש האלוהים, דניאל פריוויו, גיבור הסרט רק כמעט חסר נפח, גם הוא תאב בצע. בשונה מהאנטגוניסט, הגיבור מפחד מקרבת אדם. למה רק "כמעט" חסרת נפח, כי אם אצל הכומר ברור שחיבת האדם מזוייפת לחלוטין ואין בה שום הסתעפות, המורכבות של הגיבור נובעת מהעובדה שלצד תאוות הבצע רואים אצלו כמיהה לא מודעת למגע אנושי, באופן בו הוא מטפל במי שקרוב אליו ושבו הוא צריך להשתמש, ושוב, הוא מטפל כדי להשתמש עם ניצוץ קל של אהבה וחיבה- אנחנו עדים לחיבה אבל הוא לא מגלה אותה וגם לא נשבר בגללה יותר ממה שנשבר בתחילת ואמצע הסרט- ז"א אנחנו עדים למצב אמנם מורכב יחסית אבל לגמרי סטטי. מה קורה לו במהלך הסרט שמביא אותו לשינוי? כלום. קורים לו דברים רבים אך הם לא משנים אותו. למה הסרט נגמר בדם? כי כולם רעים? האם הסצנה הסופית והחזקה למראה, בה מתעמתים שני כוחות שמנצלים אנשים באופן שונה, אומרת משהו עלינו בתור חברה? שהכי רע מנצח? שהרוע חזק מהטוב ושהטוב רע מהרע? המאבק ביניהם מגיע לסיום סתמי שלא מצליח להסביר על מה היה הויכוח ביניהם מלכתחילה. נוצר קונפליקט בין איש הכנסייה לאיש הכסף, שברור ששניהם עשויים מאותו החומר, שנראה בתחילת הסרט כקונפליקט מבטיח אך מגיע לשיאים שעשויים מחומרים דלים. בסך הכל זהו עוד מאבק על כבוד. הם משפילים אחד את השני. למה זה צריך להתרחש בתקופה שבה כל זה מתרחש? למה נפט? כי הוא מסמל עושר עצום וחסר גבולות? לא הבנתי...וגרוע מכל, הגיבור מגיע לשיאים של רגש שמנותקים מהגיון פנימי שהצופה עלול להבין ממנו. יש שם מן תפעול תסריטאי של דמות, חסר נימוק לחלוטין, שמקנה לה התקפי זעם, למה? ככה. שמשאירים טעם חמוץ ותמוה. תמיד סלדתי מעט מפול תומאס אנדרסון...משהו בו היה לטעמי חיצוני ושטחי הוא נוגע ברגשות אנושיים אבל לא מצליח להגיד עליהם דבר כי הוא מתבונן בכאב אנושי כאילו היה פרח מפלסטיק, מצליח לתאר אותו מצויין אבל לא להביא אותו למיצוי- פרח הפלסטיק שלו דומה דמיון רב לפרח אך אין בו תהליך של צמיחה וקמילה. בשביל מה יש קונפליקט בסרטים? כדי שיפתר, כדי שנגיע לקטרזיס. פול מורח על הכל מוסיקה עצמתית ושקרנית, שוטים יפים, קליפים מסוגננים, סיקוונסים קולנועיים מתחילים סיפור ו...וכלום. זה נגמר אצלו בכלום וכך בדיוק קורה ב"זה יגמר בדם". הסרט מגולל את סיפורו של טייקון נפט מהנקודה שקצת אחרי שהתחיל ועד לנקודה של קצת לפני שהוא גומר. הכל כמעט, שום דבר לא אומר משהו עד הסוף או עד ההתחלה. אופנת ה"כמעט" הזאת בסרטים של תקופתנו רוצה להביא מלאות חדשה שנובעת מחצי מלא, אצל סופיה קופולה בסרטה "אבודים בטוקיו" השיטה הזאת עובדת כי היא קיימת בתוך עולם שאין בו בכלל סיפור ושכל עצמתו באסטטיקה המרמזת שלו. כשמספרים סיפור גדול ודרמטי, "הכמעט" הוא התחמקות מלצייר את כל הפרטים ולהגיע לעומקים שהדרמה מאפשרת, בדרמה גדולה רק אסטטיקה לא מספיקה (ע"ע "שארית היום" המצויין שיש בו אסטטיקה עם מיצוי דרמטי בעלילה- רגעים קולנועיים בהם התמונה והסאונד מרמזים על התרחשות גדולה אל מול מפגשים טעונים בין דמויות בהם הדיאלוג מדוייק ומביא להתנגשות עם פתרון שנובע מעולם הרגש של הדמויות). הגיבור עובד על כולם ובעצם מרמה את עצמו ונשאר לאורך כל הסרט סופרמן שרואה דרך כולם הוא תמיד עם ידו על העליונה, מתחילת הסרט הוא יודע שהוא רוצה כסף כי הוא שונא אנשים וכך הוא מסיים את הסרט כשהוא בודד ועשיר- הוא מתחיל עני ומסיים עשיר- אין בכך כדי להעיד על מצבו הרגשי, האיש מתחיל כתאב בצע ומסיים ככזה ולא קורה לו דבר קיצוני, לא בהתחלה ולא בסוף, כל מה שקורה לו יכל להתרחש אחרת ויכול להפטר בקלות. חוץ מעובדה אחת, שעצוב לו. אבל זה ברור למן ההתחלה ובעצם, למה לראות את כל הסרט? אין אף אדם אחד שונה ממה שהגיבור מצפה מאנשים מלבד בנו, אבל בנו מרחף בסרט כאורח מהצד חסר השפעה כמעט לחלוטין...אף אחד לא מגלה לגיבור דבר חדש האם הוא ניצב על המסך כדי להעביר אלי ביקורת חברתית? לא ברור, לא הרגשתי כלום חוץ מהנאה לראות אותו מרוויח וכואב, בגילומו הרגיש והמלא של דיי לואיס. הזדהיתי עם שנאת האדם ותאוות החיים שלו אבל חיכיתי שמשהו יקרה לו שהוא ישתנה או יחוסל שיפסיק או יופסק שאני אוכל ללמוד משהו עליו ועל עצמי, ואולי למדתי שבני אדם נועדו לחיות לריק? אם כך, לא למדתי את זה על בשרי בסרט הזה, הוא גילה לי משהו שאני יודעת ולא הסעיר אותי תוך שהוא לוחש זאת לתוך תודעתי בחציבה באבן ובשאיבת נפט. סרט צריך להדהד משמעות, כי בחיים אין משמעות ולכן רואים סרטים, כאלה שגם אם הם נגמרים עם סוף פתוח הם משאירים סימן ואמירה, לא כאלה שמבטיחים ולא מסיימים. הוא מחסל את כל החברים סביבו, ואת זה ראיתי כבר מתחילת הסרט. לומר שזה סרט צפוי? לא צפיתי כמה עקר יהיה הסרט הזה, שהכל בו יפה כל כך, מלבד הסרט עצמו כמכלול. רומזות על עקרותו כמה סצנות במהלך הסרט, האחת מהן חזקה- אב נוטש בפתאומיות את בנו ואז אחריה, האב מחזיר אליו שוב את בנו בקלות רק כדי לעשות בו שימוש ציני. עצם חוסר השימוש בטראומה הזאת בין האב לבן מעידה שיש פה להטוטים דרמטיים ויזואליים, שמספרים סיפור חזק בתמונות אך ללא המשך קולנועי מעמיק, שיחשוף משהו אמיתי על הדמויות. חזיתי בגיבור ציני שמסובב את כולם אבל לא ידעתי עליו דבר מלבד- הוא מאוד עצוב. היום כל הסרטים חיצוניים, מיופייפים ושטחיים עם יומרות להגיד משהו ענק וכולל על החברה האנושית ללא יכולת לפרט לעומק פרט אחד או שניים בתוכה אף אחד לא יודע לספר סיפור מרגש בשנות השמונים עשו סרטים כדוגמת "חופים" ו"בחזרה לעתיד" שהסתפקו בלספר סיפור לפעמים יותר גדול ולפעמים יותר קטן שחשף משהו על מרטי מקפלי אחד או על סיסי בלום אחת, והחשיפה מלאת הפרטים והתלאות שלהם חשפה הכל עלינו. היומרה של "זה יגמר בדם" ענקית, ההישגים הויזואלים והמשהו משהו, ענקיים, אבל הדמות שבמרכזו לא מספיק מפורטת ומנוצלת ונשארת ענקית ומרוחקת ולכן גם נראית מוגזמת לפרקים, ובלי דמות מרכזית מנומקת דיה, כזו שעוברת גם קושי וגם הצלחה ולא רק הצלחה ודיכאון פיוטי כרוני מעצם הקיום המרושע, שלא עובר אל הצופה!!! אי אפשר להגיד משהו גדול ומורכב על החיים וההיסטוריה |