שש-עשרה יום לא זיינתי!  אבל כבר עברתי את השיא האומלל הזה בחיים שלי. מילא לזיין. שש-עשרה יום לא עשיתי ביד, ש-ש ע-ש-ר-ה יום מזדיינים, הימים מזדיינים, ואני אפילו לא עשיתי ביד. זונות, כולן זונות, מה אני נזיר? לא! אני נהנתן, שלא יכול לדחות סיפוקים. שש עשרה יום. ושבוע לא התקלחתי. שבוע! שבוע שלם מים לא נגעו בגוף שלי, ראבק שבוע שאני הולך עם לפחות עשרה קילו עלי במקרה הטוב, והרע בסביבות ארבעים קילו. הוצאתי סיגריה, אני לא יכול עם זה כבר. מצית מטומטמת, תדלקי כבר. למה לא רושמים על מצתים, לפחות חמש ניסיונות עד להדלקה. ככה שנדע למה לצפות. בכלל אני כבר לא יכול עם האי-ודאות הזאת, מי המציא את זה? מילא המציא, מה אני שפן הניסיונות שלו? טוב אני מוותר עכשיו על לזיין. לזיין, איזה לארג' אני. מוותר על אוננות, רק רוצה לחרבן טוב, מה בקשתי? מה? כולה אסלה, אפילו שלא תהיי נקייה, אני אסדר אותה טוב, טוב עם נייר טואלט. אפילו שיתנו לי שבע דקות שם, אני כבר אסתדר. אפילו את השעה אני לא יודע, זה כבר בגללי, ובגלל שהם לקחו את הפלאפונים. לא שמתי לב, אבל מזמן שאני לא מסתובב עם שעון, בגלל הפלאפון. הפלאפונים לוקחים לשעון את העבודה, זה לא בסדר, מישהו צריך להוריד את הריבית. ריבית, היום כל היום הם זיינו את השכל על משכנתאות , ריבית פריים, ומה יוצא להם בסוף מזה. וכל זה בשביל להוריד את הלחץ, אבל לא מדברים על לחץ, לא עכשיו.

שמיים של כוכבים, הלילה הזה, שמיים בשביל הומואים, או כאלה שמחפשים את עצמם במדבר, ובחיים שלהם לא ראו שטח, חוץ מזה שהם המציאו לעצמם. ובטוח הם באו מוכנים מהבית, עם גזיה, אוהל מגניב, שקי שינה מהסוג שמחמם, איזה בחורה ביד בשביל שיוכלו לזיין, שש עשרה יום מזדיינים. כן, עם כל הלוקסוס הזה, אמרתי כבר הומואים? ואז הם יראו לבחורה את הדובה הגדולה, "והנה כוכב הצפון", זונות. "את רואה, ככה אני והחבר'ה מעבודה עושים קפה שחור" , ואז היא תגיד לו "וואוו אתה יכול לזיין אותי בבקשה, זה מרשים אותי". וכמה כוכבים יש בשמיים הארורים האלה? אפשר לראות את הארובות של הארץ מפה, אם הייתי הומו מלוקק גם, אפילו הייתי נהנה מהנוף הזה, הוא משרה שקט נפשי דפוק כזה, נירוונה. מזכיר לך שלפעמים בתוך הבלגאן המזדיין הזה שנקרא החיים שלך, וגם בתוך המלחמה המזדיינת הזאת יש דברים יפים, כמו נוף פשוט שנשאר הרחק מאיתנו בעולם הטכנולוגיה. כ"כ פשוט, נקי, טהור, ועם זאת מוכתם וזועק צלילי נפילות, פיצוצים אדירים, צרורות ארוכות. ואתה מתרגל לרעש, ואתה כבר נהנה מטונה עם קטשופ, זה כמעט מצחיק אותך לדעת מה השעה, כי זה לא חשוב, אולי קצת, שיבואו להחליף אותי פה מליד החלון, כי קצת קר ועצוב פה, והנוף הזה מתסכל אותי. הוא סותר את עצמו, איך בתמימות יש כ"כ הרבה מוות...

מחר יש עוד פשיטה, עכשיו נכנסים עמוק יותר. עמוק יותר לקן הצרעות הזה שמלא בהפתעות, הפתעות אכן יכולה להיות מילה לא נעימה, למרות שהיא תמיד מקשרת לך אסוציאציות טובות, כמו היום שבו הפתעת אותי, כשנכנסת עם החזיה החדשה, שעשה לך משהו לציצים והם יצטיירו לי משהו אלוהי, כזה שאלוהים בעצמו בא ועיצב אותם. יש מצב שנחזור בחלקים? איפה הסיגריות הארורות האלה, אני צריך עוד אחת. יש מצב למות, שייט, יש דברים שלא הספקתי עוד, צריך עוד להגיש עבודות, ולעבור לבאר שבע, ולהתחתן וכאלה, מה למות עכשיו, מי צריך את זה? בכלל אמא תהרוג את עצמה אם תישמע שהרשתי לעצמי למות. מה איתה עכשיו? היא בטח חדורת חרדה, תוהה בדמיונה המופרז מה קורה איתי, בטח דבוקה לטלוויזיה מקווה לא לשמוע את שמי.