כל ספק שמיצר בישראל משהו, מכיר את החלק בשיחה עם הלקוח בו הלקוח מסביר שהוא קיבל הצעה למוצר דומה המיובא מחו"ל (סין זה חו"ל) במחיר זול יותר. זו נקודת הזמן שבה איש המכירות מנסה לדבר על איכות, על שירות ועל ציונות, לפעמים, זה אפילו מצליח. ברוב הפעמים המחיר מנצח. ככה זה, למחיר משקל משמעותי ביותר בהחלטת הלקוח.
כלל ידוע הוא שזכותו של לקוח להחליט עבור עצמו מה טוב לו ומה נכון עבור החברה שלו. לדעתי, הכלל נכון עד לרגע שבו הלקוח שייך לקבוצת מקבלי ההטבות על חשבון משלם המיסים. אם הוא מקבל הטבה כלשהי על חשבון משלם המיסים – הוא חייב למשלם המיסים. כל עוד חברות סיניות ואפילו אירופאיות לא משלמות את המיסים שלהן פה, מבחינתי, כבעל החוב, הוא חייב להעדיף לרכוש תוצרת ישראלית. אני מצפה שהכסף שארגון כלשהו מקבל ממשלמי המיסים יושקע אצל משלמי המיסים. זה הגיוני, זה סביר וזה פשוט מתבקש. לא ברור לי למה זה לא עובד ככה.
כמו שנשמע לי הגיוני שהאמריקאים דרשו שאת הכסף שישראל מקבלת מהם היא תבזבז רק במוצרים אמריקאים, ככה נשמע לי לא הגיוני שמדינת ישראל נותנת כסף ואומרת "תעשה מה שבראש שלך".
לדוגמא: חקלאי, שמקבל מהמדינה מים מסובסדים כמעט בחינם, יכול לקנות מוצר סיני רק כי הוא יותר זול. הסיני לא שילם במקומו מס, פועלי היצור במפעלים פה בארץ דווקא כן משלמים במקומו מס.
ישנם לא מעט גופים שמקבלים סבסוד כזה או אחר מהמדינה, דרך קרנות סיוע, פטורים שונים ממיסים שונים, הנחות וסבסוד על מוצרים ושירותים של המדינה ועוד תמיכות אחרות שאני בטח לא יודע עליהן.
כל שהמדינה צריכה לעשות זה לתת את כל ההנחות הנ"ל כנגד הוכחת קניה של מוצרים כחול לבן.
אם אנשים וחברות לא מבינים את זה דרך הראש – שיבינו את זה דרך הכיס.
היה פה פעם ראש ממשלה שאמר "יתנו- יקבלו, לא יתנו- לא יקבלו" , אומרים שהוא מבין בכלכלה... |