התיישב בליאות על הכסא שהיה סמוך למכונה הראשית

עיניו שוטטו מסביב. נזכר איך הכל התחיל מבחינתו לפני 40 שנה

אבא שהיה על ערש דווי אמר לו

בני המפעל שלך. הכל עובר אלייך המשך את המסורת

בהתחלה למד את העבודה. בעצמו. מיום ליום. התחיל עם מכונה אחת

ההזמנות זרמו. הבקשות היו מגיעות עם שליח

מעולם לא ידע למי מכוונות ההזמנות או מי הזמין אותן

היו ימים של מספר הזמנות בודדות

היו ימים שהוא לא עמד בעומס.

לאט לאט הזמין עוד מכונות. עבד 20 שעות ביממה

בוקר. לילה. חורף . קיץ.

היו מגיעות דרישות דחופות.

הוא ידע שהיו הזמנות חוזרות.

היו בורות ענקים. היו בורות קטנים. התבקש לעשות בורות נסיון. בורות עם פתחים מיוחדים

ההזמנות לא הפסיקו לזרום.

הוא נהייה עשיר. עשיר במושגים שהוא לא חלם. אך הבקשות היו כה רבות

שלא היה לו זמן ויכולת לצאת מהמפעל. לא הצליח לבזבז את הכסף שלא הפסיק לזרום

אז הוא השקיע את כספו בעוד מכונות, בציוד הכי חדשני, הכי משוכלל שיוכל לייצר עוד בורות.

על משפחה לא היה מה לדבר. הוא לא יצא כמעט מהמפעל. מפעל חייו.

והמפעל המשיך לשגשג והבקשות לבורות המשיכו לזרום.

הסתכל על ידיו שהיו חרושות קמטים . ידיים שייצרו כל כך הרבה בורות במשך השנים

בורות שהוא ידע שגרמו לאנשים ליפול לתוכם.

ליד המכונה הראשית היה שלט שהוא תלה ברבות השנים

"החוכמה היא לזהות לדעת לא להכנס לבור

הגדולה היא לדעת לצאת ממנו."

עיניו שוטטו על העיתון שהיה מונח בצד.

הסתכל על המודעה הקטנה שהיתה בעמוד האחרון

"למכירה ציוד למפעל סריגה"

מחשבה עלתה במוחו. הוא החליט שהוא ימכור את כל הציוד הרב והיקר שנמצא במפעל

ידע שמספיק לגרום לאנשים ליפול לתוך בורות

 והחליט שיעבור למפעל סריגה

קצת נחת לעת זקנה לא תזיק הוא חייך לעצמו...