כותרות TheMarker >
    ';

    מלחמת הבנים

    0 תגובות   יום שבת, 13/6/09, 22:22

    מלחמת  הבניםמאת:  שלומית טנא במלאות 42 שנים למלחמת 67' – תזכורת משלי (בדיעבד – עצובה... )  אך "עד לששת הימים" לא ממש ידענו, בני העשרים ומשהו של אז, מהי מלחמה אמיתית, ואילו תקוות גאו פה עם הניצחון... הרשימה פורסמה תחילה בביטאון הקיבוצים "השבוע בקיבוץ-הארצי" ובהמשך ניכללה בקובץ (המיתולוגי!) "שיח לוחמים". 4.6.1967... אבי היה ארבע שנים במלחמתם, ולא שנא אויביו ולא אהב.  אבל אני יודע, כי כבר שם בנה אותי יום-יום משלוותיו. המועטות כל-כך, אשר לקט אותן בין פצצות ובין עשן, ושם אותן בתרמילו הממורטט עם שארית עוגת-אמו המתקשה.            ובעיניו אסף מתים בלי שם, מתים רבים אסף למעני, שאכירם במבטיו ואוהבם.  ולא אמות כמוהם בזוועה...  הוא מילא עיניו בהם והוא טעה:  אל כל מלחמותי יוצא אני.(י. עמיחי)             גם השיר שאהבתיו בשל יופיו מוסיף בימים האלה מימד חדש, טראגי ואכזרי באמיתו.  לפני כשבוע רשמתיו לפני, ב"ליל המלחמה", כאשר שאלנו עדיין:  "תהיה – לא תהיה"...            אהבת האבות לא הצילה מעולם את הבנים מפני מלחמות החיים וכאבם – הרי אמיתו הנצחית של השיר.  היום זועקת אלינו האקטואליה שבו:  האם שיערו מולידינו, כי גם ילידי תש"ח עוד ייצאו "אל כל המלחמות"?            ועוד רשמתי אז (אי-אז רחוק...) בשולי השיר:            עתה, כשאני רוצים לשמור נפשם של ילדי תשכ"ז מפני החרדות, אנחנו מנסים ללמוד משהו מנסיוננו ודולים זיכרונות מעומעמים מימי הגן שלנו.  ימי תש"ח;  הריצות למקלטים – תערובת של סקרנות ילדותית ואימה סתומה.  המקלט היה חווייה מוזרה.  לפרקים – אפילו מושכת. הילדים הגדולים היו שרים במקלט שירי פלמ"ח.  ואחינו התינוקות בכו הרבה.  לימים,  היו הפעוטות פורצים בבכי מר למראה כל מטוס בשמינו.  היום, כשהם הלכו "אי-שמה", כבר (או שמא-עדיין?) שמחים ילדינו לקראת המטוסים ומדמים לראות בכל אווירון את "הטייס שלנו". הטייס הראשון מהקיבוץ.            גם מלחמת-סיני עברה עלינו מרחוק ונשארה בגדר סיפור שהתחולל במרחקים. אז עוד התקשינו לתפוס את מימדיה ומשמעותה.  וכל העניין כולו נראה לנו כמין "פעולת-תגמול" גדולה.            "אנחנו כבר רגילים לזה, כבר עברנו מלחמות", אומרים לנו ותיקים שראו פנים אויבים רבים.  אבל אנו, בניהם, אינני יודעים.  למרות 19 השנים מול גבול ארוך ועויין, למרות שנותינו בצה"ל – איננו תופסים ממשותה של מלחמה עם דם ודמעות ועשן.  וכשאנו מתחפרים בעורף שלנו, עדיין יש בכך משהו מיציאת ידי חובה עם צער על הנוי הנשחת, "כי מי יכול להאמין שהמלחמה תגיע אלינו?"  מלחמה, עניין רע לענות בו.            כאשר העובדות ניצבות לעומתנו, חותכות ואכזריות, ואי-אפשר לנו לברוח מאבק השריפה שבאוויר, אין לנו ברירה אלא להסתגל למחשבה ש"הפעם העסק רציני", ואז אנו משתאים לשקט המופלא הזה.  שקט אמיץ ונחוש כמו האגרוף הנקמץ, ומבינים כי כל אחד מאיתנו, כל אחד, נדרש היום לקצת גבורה ואופי.            העיתונים אומרים:  מלחמת-עצבים עתה.  אבל כמה זמן יכול אדם לחיות במתח כה גבוה? אפילו שיודעים אנו כי "ההפוגה" אינה הפוגה, אנו מתירים לעצמנו קצת רגעי שיכחה ואתנחתא.  ובשבת, כאשר מגיעים חיילינו הביתה, מי לשעה ומי ליממה תמימה, הרינו שמחים בהם שמחה גדולה, נאחזים בכל כוחנו בהווה הקצר, וחוזרים כמו בהשבעה, על היקרה שבמלים:  "להתראות,  להתראות" ...              כולנו חיים את הימים האלה באינטנסיביות עצומה, העת הפכה כל כיוון מחשבה ודאגה.  אך מה טעם לספר על תחושות אישיות בשעה בה הוסר כל חייץ בין האישי – לציבורי?            המחשבות נסדרו ב"מערך של חירום".  ובכל-זאת, בין שיחות אינסופיות על "המצב", אי-אפשר לזרוק ולמחוק כליל מחשבות, דאגות ותוכניות של שיגרה (הו, השיגרה הזוהרת!), רק דוחים כל אלה לימים טובים יותר.  ואף כי יש מי שיאמר על כל
    דברי-חולין: "זה מה שמדאיג אותך עכשיו?", הרי לא נוכל לוותר על בעיות היומיום וצרותיו, לא נאבה להאמין כי ימי החולין לא ישובו אלינו במהרה.
                האדמה, היא לבדה מגזימה בפריחותיה. אין רסן לאביבה הבזבזני המתחלף בקייץ זהוב.            האביב אינו יודע רסן.  אבל רעש המנועים על כבישינו – כמו עצבני הוא יותר מתמיד.  כל הארץ – מתח מרוסן בה.  מפנימה ומקמצת פלדת אגרופיה, ומצפה.é
    12.6.67             כעבור שבוע...  מה לומר על שבוע זה של פלאי ברקים ורעמים ולא נאמר עוד?  איך לצקת את המון הרגשות המתערבלים במלים סדורות, כאשר השכל מתקשה להשיג את עוצמת ההתרחשויות שבזקו והלב, הממאן להחזיר פעימותיו לקיצבן "הנורמלי", הלב צועק משמחה ומכאב?            החייל בן העשרים, כתב הביתה "אז", לפני הספירה החדשה:  "מוזר, אבל פתאום מתחילים לדבר כאן ברצינות על המלחמה ואין לך ברירה.  זה תופס גם אותך.  מוזר איך מושגים יפים כמו "חברים לנשק", "אחוות-לוחמים" ו"יחס לשבויים" מתחילים לצאת מן המרכאות.  ואתה אומר על חבריך לצוות הטנק, המוכרים לך ימים ספורים בלבד:  ,אנחנו יוצאים'...  כבר אין סבלנות לרבוץ כאן במדבר ויש רגעים בהם אפילו אני רוצה לעשות סוף סוף משהו..."            החייל שחזר כעבור שבוע, לא סיפר את סיפורו כהרפתקה שיכורת ניצחון.  שום שחצנות "חברהמנית" לא הייתה בדבריו.  "כשנכנסים לתוך זה, הכול נראה אחרת" אמרת, והחיוך היה מר.            אנו, שחרדנו לו בעורף, לא נוכל להשיג בדמיוננו מה ראה שם ואיך ראה פנים את הזוועה ואת המוות.  רק חשים אנו איך בגר פתאום לאין שיעור.            היום, כאשר השמות המוכרים שבמסגרת השחורה (והם רבים, רבים מנשוא) מכים בנו יותר מכל מספר אבסטרקטי, ואנו שמחים שמחה גדולה ועצומה באלה שלנו שחזרו – כבר מותר לנו לתת דרור לכל הרגשות הסוערים, ולקרוא בשם המפורש לכל האימים שכבשנו.  וגם לשבח מעט את עצמנו בעורף, על שחיכינו בשקט לו ולהם כולם, ולא נטרפנו בדאגה הנוראה ועשינו את שלנו בדעה צלולה ולהוסיף ולפלל מותר לנו:  "ולא ילמדו עוד מלחמה"...é        é        é              1600
    דרג את התוכן:

      תגובות (0)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      אין רשומות לתצוגה

      ארכיון

      פרופיל

      שלומית טנא
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין