מאור הדור א' טרטמן, מחוייבת עפ"י דבריה למדינה "יהודית ודמוקרטית" (והתנגדה למינוי שר ערבי באשר הוא ערבי, מפני שזו "הורדת גרזן על הציונות")
http://eyalniv.wordpress.com/?p=2090&preview=true
מתי ואיך הומצא “הרוב היהודי” – או – “יהודית-ודמוקרטית” איפה זה הכול התחיל?13/06/2009 מאת אייל ניב התפיסה הזאת שנמצאת בבסיס הציונות כיום, לא עמדה במרכז הפרויקט הציוני “מאז ומעולם”. למעשה, הציונות התקיימה אידיאולוגית לפני “הרוב היהודי”, ואולי תתקיים גם אחריו. לכן, החשיבה שחייב להיות רוב-יהודי בתור הדרך היחידה לממש את הציונות, אשר נראית לנו כדבר טבעי ומובן מאליו, היא למעשה תפיסה תרבותית, מעשה ידי אדם (ולכן פוליטית). היסטוריזציה: ציונות בלי “רוב יהודי”הקונצפט של הצורך ב”רוב יהודי” קשור קודם כל בפתרון הבעיה היהודית באמצעות ריבונות, שגם הוא היה בויכוח בין הרצל לבין אחד העם. אך גם שנים רבות אחרי מותם, הרעיון של פתרון-ריבוני בכלל, ובארץ ישראל בפרט, ובהכרח הרעיון של “רוב יהודי” במדינה כזאת, לא היו הקווים הרשמיים של הציונות. למעשה, ב-1931 פרשו הרביזיוניסטים מהתנועה הציונית, בגלל שהתנועה סירבה לקבוע שמדינה-ריבונית היא הפתרון היחידי ומטרתה. השינוי, כפי שנראה בהמשך, הגיע ב”תכנית בילטמור” ב-1942, שם הפך הצורך ב”רוב יהודי” לדרך הבלעדית. לכן, אם אנחנו רוצים לחפש את התגבשות הקונצפט כבלתי-ניתן-לערעור, ולבחון את ההתנגדות אליו, עלינו לחזור לתקופה שמאז מלה”ע הראשונה (1904) ועד קום המדינה (1948). מלחמת העולם הראשונה ידעה גאוּת של להט פטריוטי והביאה לראשונה לאירופה, הנאורה-לכאורה, ולעולם בכלל, הרג של מיליונים, במלחמות חדשות בשוחות, שבהן יש גיוסי חובה, טכנולוגיות הריגה המוניות ומכונות קטלניות כמו המטוס והטנק. הקטל בשדות-הקרב הביא עמו מחשבות חדשות גם על מניעת המלחמה: בימין-הרפובליקני קידשו את החירות, הסחר והסדר העולמי החדש (לימים “זכויות האדם” והחוק הבינ”ל), ובשמאל, ובכלל זה גם אינטלקטואלים יהודים רבים שתמיד נמשכו לתפישות שמאליות, חשבו שהלאומיות, האתניות והקשר הגנטי, הן לא הפתרון, אלא הבעיה. מחשבות אלו באו לידי ביטוי גם בוויכוח בתוך הציונות. כך כותב ב-1918 פרופ’ מרטין בובר, הפילוסוף, הסוציולוג, חוקר החסידות והציר בקונגרס הציוני:
כפי שניתן לראות, מעט אחרי הצהרת בלפור (1917) “הרוב היהודי” כבר היה על האג’נדה, אך עדיין היה עליו ויכוח מר. בשנות העשרים התחזקו התפיסות הלאומיות בתנועה הציונית, אך התפיסה הדמוגרפית עוד הייתה שנויה במחלוקת. ב-1926 כשהיהודים היוו פחות מחמישית האוכלוסיה בארץ, התפרסם מאמר אחר של בובר בכתב העת הציוני החשוב Jüdische Rundschau (שגם עורכו, ד”ר וולטש, תמך בעמדתו של בובר). בין היתר נאמר בה:
יוסף שפרינצק (לימים יו”ר הכנסת), שהיה מודאג מנטיות פשיסטיות חדשות בתנועה הציונית ומהניסיון לפגוע בהתארגנויות העובדים ביישוב, דחק בבובר, בגלל שיעור קומתו, להופיע לפני הקונגרס ב-1929, ובובר נעתר. בנאומו הקצר בקונגרס הציוני אמר בין היתר:
גם פרופסורים ציונים אחרים ,כגון גרשם שולם, עקיבא ארנסט סימון, הנס קוהן, י”ל מגנס, רוברט וולטש, שמואל הוגו ברגמן ורבים אחרים היו שותפים לדעות אלו. וכך גם חיים מרגליות, הנרייטה סאלד ועוד רבים אחרים (כן, אפילו האופוזיציה הציונית הייתה אשכנזית…). ((הטקסט הראשון לקוח ממכתב של בובר לברגמן בעקבות המחזה “ירמיה” של המחזאי היהודי סטפן צוויג. המחזה, שעלה בשיא הלחימה ב-1917 וזכה לפופולריות רבה, הציג את מלחמת-אירופה כהתגשמות החזון המילטריסטי של הנביא ירמיהו, והיה מעין הלל לחיי-הרוח והמוסר על פני הריאל-פוליטיק. אשר לנאומו של בובר בעקבות הנקמות היהודיות על ארועי 1929, הרי שחודשים בודדים אחריו פרש פרופ’ הנס קוהן, מגדולי הוגי הלאומיות, מן התנועה הציונית, וטען כי ציונות איננה יהדות. במכתב הפרישה שלו מהתנועה תיאר את אירועי 1929 כהתקוממות קולוניאלית, כתוצאה מהתעלמות מן הערבים ובריתות כוח עם הבריטים)). התגבשות “הרוב היהודי” כאלמנט מרכזי בציונות ועידת בילטמור 1942 כאמור, השינוי המשמעותי בתנועה הציונית התרחש במהלך מלה”ע השנייה. בעקבות מצבם של יהודי אירופה והרצח הסיסטמטי שהחל בסוף 1941, התכנס קונגרס חירום מורחב בבילטמור שבארה”ב. רק בכינוס זה יצאה לראשונה תכנית שכול הזרמים הציוניים התחייבו לפעול למענה בשעת חירום זאת. עד 1942 הייתה התנועה הציונית באמת “תנועה” (אם כי ממוסדת), שהמדיניות שלה הייתה מה שעשו פעיליה, ואילו “תכנית בילטמור” כוננה לראשונה אג’נדה קבועה, מחייבת וכתובה למדיניותה של התנועה. התכנית הייתה קצרה וכללה שמונה נקודות שתבעו: הקמת צבא עצמאי ביישוב היהודי בארץ, עם דגל משלו, הכפוף לאו”ם; פתיחה של שערי הארץ להגירה חופשית (של יהודים; למרות שרוב יהודי אירופה היגרו לארה”ב; ולמרות שאין הסבר מדוע הערבים צריכים לשאת בעול הפתרון לאנטישמיות האירופית); וכן הוזכרו הצורך בחיסול אירופה ההיטלראית ובסדר עולמי חדש, וההישגים של היישוב בארץ. אך הנקודה החשובה לענייננו הייתה זאת שבה דורשת התנועה לא רק לקדם “בית לאומי”, כפי שנכתב בהצהרת בלפור (1917), אלא שפלשתינה תתבסס כ”קהילייה יהודית” (לשון ההודעה). חשוב לומר שתכנית בילטמור הייתה התשובה הציונית לפתרון שתי המדינות של הבריטים. התכנית הבריטית התגבשה ב”ועדת פיל” לחקר השביתות והמחאות של הערבים בפלסטין (שאותה היהודים קיבלו בהסתייגויות, בידיעה שהערבים ידחו אותה) ואחריה בספר הלבן של 1939. כמו היום גם אז, דבר מרכזי שתבעה תכניתם לשתי מדינות היה Settelments Freeze – הפסקה של שינוי המציאות בשטח, משום שהיא דוחקת את רגליי הערבים, ומייצרת עימות ומלחמה. היהודים היו “איום דמוגרפי” מבחינת הפלסטינים, כי הם כל הזמן היגרו לארץ ואף רצו להפוך לשליטים, ואילו לפלסטינים לא היו אחרים שיכלו ורצו להגר לארץ ו”לאזן” זאת. (מספר היהודים בארץ גדל מ-75 אלף ב-1925 ליותר מ-500 אלף ב-1942; גידול של 670% בתוך 17 שנים שנים). מבחינת הפלסטינים (בעיקר אלו המודעים פוליטית או אלו שאיבדו את אדמותיהם כאריסים), ארצם, שבה הם חיים מזה דורות, הלכה והתמלאה ביהודים-אירופאים בחסות השלטון הקולוניאלי. הבריטים מצידם, למרות חוסר העקביות, הבינו שאי אפשר להקים שתי מדינות כל עוד היהודים ממשיכים לנסות לשלוט בכול הארץ, ותבעו להפסיק את ההגירה המגמתית (שבעצמם עודדו קודם, כי הם לא רצו פליטים באנגליה, ובטח לא יהודים). במילים אחרות, הבריטים התירו “ריבוי טבעי” ליישוב היהודי במושבות/קולוניות/התיישבויות הקיימות, אך גם פעלו להגביל ככל הניתן את שינוי המציאות בשטח ולהפסיק את דחיקת הפלסטינים. כמו היום גם אז – התגובה הציונית של “תכנית בילטמור” הייתה לדחות את פתרון שתי המדינות, להמשיך לתפוס עוד ועוד שטח ולהביא עוד יהודים להתיישבות. אך כאשר גובשה התכנית היוו היהודים אפילו פחות משליש האוכלוסייה בארץ (כחצי מיליון בני אדם). אז איך יוכל המיעוט בארץ לשלוט בארץ כולה? ובעיקר איך יעשו זאת, כאשר יהדות אירופה הולכת ונכחדת, והנהגת הציונות “הותקפה” על שלא רצתה לרכז את המאמצים ב”הצלה” של יהודי אירופה? אם כן, הנהגת הציונות החליטה להתמקד בביטחונם של היהודים המעטים שבישוב בארץ, שעלול היה להפוך לחזית, ואילו המענה הדמוגרפי הגיע מכיוון אחר. חוץ מ”תכנית המיליון” היו גם תכניות אחרות שעסקו בטרנספר לערבים, בנוסף למסע הדרתם מהקרקע (רכישת אדמות) הפרשי השכר ו”כיבוש העבודה והשמירה” שהדירו אותם כלכלית.
כך או כך, התכניות הפרקטיות ליצירת ושימור הרוב יהודי קרמו עור וגידים בשנות הארבעים, והבהירו לכולם שמדובר בעניין של זמן עד המלחמה על הארץ. כאן התגבשו התפיסה שאין ציונות בלי “רוב יהודי”, וגם תכניות העבודה שעומדת ליצור את הרוב הזה. יוצרים רוב מלאכותיערב מלחמת 1947-8 היו בארץ כ-650,000 יהודים, ובערך פי 2 פלסטינים. למרות שהיהודים היו כשליש מאוכלוסיית הארץ, ולמרות שהם הספיקו לרכוש עד אז, באופן פרטי ובאמצעות המוסדות הלאומיים, רק כ-6% מקרקעות הארץ, החלטת החלוקה של האו”ם הציעה לתת את רוב שטח “הארץ” (55%) ליהודים (בין היתר כדי לקלוט פליטים יהודים מהשואה, בלי לשאול הרבה לדעתם של יושבי הארץ, או הפליטים היהודים). לפי תכנית החלוקה, תחת ריבונות יהודית היו אמורים להיות בערך 50% לא-יהודים. כמובן שבתנאים אלו הצעת החלוקה נראתה לערביי הארץ לא הוגנת ולא באה בחשבון, והם דחו אותה לגמרי. (היהודים שמחו עליה מאוד, ועוד יותר שמחו על דחיית הערבים את התכנית). השינוי הדמוגרפי הגיע רק במלחמה, שבה היה ליהודים יתרון באימונים, בנשק ובהתגייסות, ולצד תפיסת שטחים שמעולם לא יועדו להם, התארגנו גם הבריחה, ההברחה, הגירוש ומניעת השיבה. יצירת הרוב נעשתה ונעשית כל הזמן בידי אנשים והיא מתוחזקת כל הזמן על ידי:
(א”ב יהושע, אגב, מצא רק את פרקטיקה מס’ 1). מייד אחרי שנוצר הרוב במלחמת 1948, כינס בן גוריון אנשי רוח. בכנס פנה בובר לבן גוריון, ברך אותו, והציע לו לעשות “מעשה אובמה”:
הוועידה, כמובן, לא התרחשה מעולם. למה צריך בכלל רוב יהודי?“בגלל שהחברה הפסיקה להכיר בחלופות היא מרגישה פטורה מהחובה לבחון, להמחיש ולהצדיק את תוקף הנחותיה הסמויות”. (קורנליוס קסטוריאדיס, פרופ' למדע המדינה, כלכלה ופילוסופיה). כשם ש”יהודית ודמוקרטית” פירושה “רוב יהודי”, הרי שאם ננתח את “הרוב היהודי”, נגלה שמשמעותו היא שליטה. והשליטה מוקנית באמצעות החוק והנורמות, שנשענים על רוב ידוע מראש, שמנצח בזכות השליטה שלו על הנשק ועל הגדרות החוק, שנשען הלגיטימציה של שליטה-רובית, וחוזר חלילה. הצדקת השליטה היא מעגלית ונובעת מהשליטה עצמה. בכול מקום אחר, אילו קבוצה אתנית הייתה מנצחת בבחירות שוב ושוב בזכות שלילת זכות ההצבעה, הגדרות של חוק ושליטה בנשק, הרי שלא היינו רואים בבחירות משום ניצחון דמוקרטי. לכן, בעצם, גם “הרוב היהודי” לא מאפשר באמת ליישב בין “יהודית” לבין “דמוקרטית”, אלא מעדיף את האחת, ומקיים מראית עין של השנייה.
|