אם אמות עכשיו, זה יקרה כאשר אני לא מפוייס. לא עם תובנותיי הדלות, ביחס למה שאני מכנה חיי. לא עם עברי, שממשיך להתסיס את ההווה, שמצידו מתנכל לעתיד, והלה, רק הולך, ומתרחק, בעקביות אופיינית של עתידים. או כך לפחות היה בעבר. אם אמות עכשיו, בקשתי האחרונה תיהיה לפגוש אותם, את כל מי שלא הכרתי, כשהכרתי. כל אלו שחלפו, בתוך נפשי, על-פני עיניי, דילגו מעל ובתוך ליבי, והערימו קשיים על שכלי. ערמת קשיים שהקלו עליו, את מלאכת הוויתור.
אם אמות עכשיו, אבקש לראות את פצעיי, שידעו להפציע כל אימת שיכלו, כדי להזכיר לי, שהחיוך של עכשיו, מקרי בהחלט, ואינו ניתן להעברה למועד מאוחר יותר. אני מת לדעת אמת, אומר להם, לפצעים. אם אמות עכשיו, ארצה להבין, למה נבחרתי לקבל כרטיס כניסה לכל החיים, למוזיאון האהבות, בו אסור למבקרים, לגעת, או לחוש, מהתצוגות. המוצגות. וכיצד קרה, שליבי חולק לשברים קטנים, אך לא חולקה לי הבנה במתמטיקה. אם אמות עכשיו, אשאל אותם למה-זה, חוסר השקט של הסוף, בו מונצחים רגעים מאהבות סופיות, ושמחות שעצבו. איך זה שרגעים לבלי-שוב, כאלו שהותירו מכתש של כאב מאובן, מרצדים על המסך, רגע אחרי החושך.
אם אמות עכשיו, ארצה לדעת, מה הייתה מטרת ביקורי כאן, שכן אני מצידי לא מצאתי עדיין סיבה. לפחות, אתעניין לדעת, מדוע לא מצאתיה, ואם כן, איך זה שלא הבחנתי. ואם כן, מדוע בחרתי לתת את ליבי, דווקא לזו, ולהיא, שלא נתנו לו, לבחור. להיות אני. ובמקום זאת, מצאתי אותי עני. מאהבה. אבקש עוד, לדעת, שאהובותיי מפעם, אהובות גם הפעם, אך עם ההוא, שכבר לא יבקש. לדעת איך. ואיך ייתכן, שככה התמסרתי בכל מולקולה, לקולה של אחת, שהייתה הפוכה באופן מדוייק, להפכים שלי.
אם אמות עכשיו, לא תיהיה לי בקשה מיוחדת באשר לתפריט הסופי. לא ארצה לטעום פירות טרופיים, ולא להגשים חלומות אירוטיים. רק ארצה לדעת, אם הייתה זו הפנייה ההיא ימינה, או שמאלה, או זו שלא קרתה, שמנעה ממני את קרותה. של האהבה. אשתוקק לדעת, מדוע ואיך קרה, שהתמסרתי דווקא למה שהפוך לי, וממני. אשאל, כיצד קרה שהתאהבתי במי שעבורה שיחה, זה סוג של קפיצה על טרמפולינה, כשבשבילי זו יותר ריצת טראיתלון. או איך זה שליבי הומם כה חזק, דווקא מזו שבשבילה דיאלוג אירוטי, זה מסדרת 'מהיר-ועצבני', ואני בכלל חי ב'כחול-לבן-אדום' של קישלובסקי. אדרוש הסבר, איך העז הגורל, לזמן לי אשה שזולגת קרח, רגע אחרי שעברתי להתגורר באלסקה, של הרגשות, ואיך קורה שהחיפוש אחר עדינות, מסתיים מתחת לרגל של פיל. או פילה, או "נערת טרמפולינה תל-אביבית עם רשיון ל -50 סמ"ק".
אם אמות עכשיו, אצטער על הנשיקה ההיא, הנוספת, שלא נתתי לי, לתת לה, לפני לכתה, ואזכר בכאב, שבכל עצימת עיניים, תמיד, הופיע דמותה המופלאה, של החמצה כואבת. אם אמות עכשיו, אסתקרן לדעת, מדוע קיבלתי חיוך שבמקום להיות כובש לבבות, מרגיש ונראה, כמו כובש זר. וגם לשאול, איך אחרי כל השאול, ליבי כמהה, לשאול מתי זה, הפגישה הבאה, עם השטן. שלבוש מלאך. ארצה גם עצה טובה, שתסביר לי, איך מרפים מכל מה שכבר לעולם לא יקרה, אבל הופיע בקטלוג המוזאוני. ההוא של האהבות. אם אמות עכשיו, אקח את הילד שהוא אני, לסיבוב נוסטלגי, בתוך החלומות שטרם נחלמו, ואולי גם סיור, במחסן האחורי, בו מפקידים הפקידים, את החלומות השבורים.
(והשיר, למעלה - טוב נו, הוא מדבר עבור עצמו). |