הכל התחיל כשהיינו ילדים,

הכל עוד היה תמים, וורוד, בקשת של צבעים .

משחקים בגומי, תוספת או מחבואים,

קופצים, רצים ופתאום נופלים

תוך רגע נפתחות ארובות העיניים,

הדמעות יוצאות והבכי קורע ת'אוזניים .

רצים לאמא כמו מטורפים,

מבקשים בדמעה שאת הכאב תעלים.

ואמא מחבקת ומוספיה נשיקה,

מדהים איך תוך שניה כאילו כלום לא קרה.

וחושבים שאולי זה לטובה,

היה שווה לקבל מכה בשביל לסחוט מאמא עוד נשיקה.

בלימודים בין כל התלמידים,

אתה מתחיל לגלות מיהם באמת חברים אמיתיים.

מגיע לצבא . כל בקשה הופכת לפקודה,

שאותה אתה מקבל מחבר שהתגייס רק לפני חצי שנה .

אולי זה לטובה לגלות בסופו של המסע,

שאחרי כל הדיסטנס, הוא גדול מימך בדיוק בחצי שניה .

מפתח קריירה, עבודה חדשה,

לקורות החיים נוספת עוד שורה מרשימה.

שורה שתגרום לאלף פניות,

אתה פתאום קולט שלעבודה הזו היה שווה לחכות .

ושוב... אתה מנסה להתאהב,

נופל וקם ושוב מתאכזב .

הלב מתחנן להפסיק, לא עומד בקצב,

"רוצה לנוח ", לוחש לך שוב, בעצב .

וברגע הכי לא צפוי, באפיסת כוחות אחרונה,

הלב חוזר לפעום, משהו שם קרה.

מישהי נכנסת לך לחיים בלי שום אזהרה,

אתה מרגיש שהפעם אתה לא שולט בעצמך,

יכול להיות שזו אהבה ??

ושוב אתה חושב, אולי זה לטובה, ממש כמו בסרט,

טיפסת על כל כך הרבה קוצים והכל בשביל להגיע לורד .

אתה מסתובב כמו אידיוט, עם חיוך שלא יורד מהפנים,

החברים מדברים איתך, אתה בשלך, מרחף בעננים.

אז תגידו אתם, לא היה שווה לחכות ?

לעבור את כל הבכי , למחות את הדמעות ?

להגיע למנוחה, לקפוץ מאושר ושמחה,

ולחשוב שבעצם הכל היה לטובה !!