ישנם רגעים (אצלי רבים) בהם אנחנו חושבים שאנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים. בק טוענת שאין דבר כזה: העצמי המהותי שלנו תמיד יודע מה הוא רוצה. התחושה שאנחנו לא יודעים את זה נובעת מכך שהעצמי החברתי מחליט שאל לנו לרצות את מה שאנחנו רוצים וגורם לנו לשיתוק רגשי. הדרך היחידה להרגיש מה אנחנו מרגישים היא להרגיש את זה, אומרת בק. לכן, החיפוש אחר הרגשות האבודים שיש לנו בזמנים שאנחנו לא מרגישים כלום חייב להיות חיפוש עיוור. הדבר דומה למי שמחפש את המשקפיים שלו בלי משקפיים (קרה לי הרבה פעמים). אין לנו ברירה אלא לגשש באפלה. המזל הוא שהגוף שלנו יודע לגשש באפלה ולכן מציעה בק להסתמך דבר ראשון על הגוף וזה התרגיל שהיא מציעה: א. לבחור רגע שבו הגוף נקי מחומרים משני מצב רוח (אבל אין רגע שאני לא מלאה בקפאין) כיוון שלאלו נטייה לבלבל את המצפן הרגשי שלנו. ב. להיכנס למצב של הרפיה (מדיטציית נשימות למשל). ג. להפנות את תשומת ליבנו לבוהן השמאלית ולנסות להרגיש מה התחושה שם (חום, קור, כאב, דגדוג, רפיון). ד. משם לעבור על כל חלקי הגוף בתשומת לב ולשים לב מה אנחנו חשים בכל אחד מהם. ה. באזורים מסוימים, אומרת בק, נרגיש ודאי סוג של שיתוק (חוסר תחושה). שם נמצאת האינפורמציה החשובה בשבילנו. ו. יש לנסות "לנשום לתוך" האזור המשותק ולנסות להרפות אותו. למרות שהרפיה אמורה להיות תחושה נעימה ייתכן, מזהירה בק, שבפעמים הראשונות זה יהיה רחוק מזה. כאב פיזי ונפשי עלול להציף אותנו עד כדי כך שלא נרצה לחזור על התרגיל הזה לעולם. אבל בתמורה, אם נתמיד בתרגיל הזה, נרוויח מצפן טוב לכוכב הצפון שלנו. כל זה בתנאי שאנחנו מאוד סומטיים (מגיבים בגוף על דברים פסיכולוגיים). אני בכלל לא חושבת שאני כל כך סומטית ועדיין לא עשיתי את התרגיל שהיא מציעה כדי לבחון את זה (צריך בשביל זה עוד בן אדם וזה תמיד יותר קשה לי). ניסיתי את התרגיל הנוכחי כשהגוף שלי מלא בקפאין (כבר אמרתי שאין זמן שלא. אולי חוץ מהבוקר אבל אז אני חייבת להספיק לשתות קפה ראשון לפני שאני מוציאה את הכלבה, אחרת אני סובלת כל הטיול). הצלחתי להעביר את תשומת ליבי בין חלקי הגוף אבל היה לי קשה לתאר מה בדיוק אני מרגישה בכל אחד מהם. גם לא ממש היה לי ברור איפה אני מרגישה פחות. באופן כללי החוויה הייתה קצת לא נעימה, אבל שום דבר קיצוני. מה זה אומר? |