יום ראשון בבוקר, האמת שכבר שיא הצהריים וממש עוד מעט נגמר היום. אני יושבת במשרד הלקוח הנוכחי שלי. אין כל כך הרבה עבודה כך שאין לי שום רגשות אשמה מאיימות מעל לראש שאני לא אספיק לעשות את העבודה שלי. ולא אציג את היעדים בזמן. הכל תחת שליטה.

 זורמות לי כל מיני מחשבות לתוך המוח העייף והמשועמם שלי והצעקות במשרד המוזר הזה עוברות לי מעל הראש. לא כתבתי כבר הרבה זמן. היה לחץ מטורף לאחרונה.  ואני גם לא מצליחה לכתוב. אולי איבדתי את זה? אולי זה מעולם לא היה שם ובמקרה היה לי פוסט אחד או שניים מוצלחים שהגיבו אליהם יותר מעשרה אנשים בדה מרקר?! האם עשרה אנשים בדה מרקר אומר שהפוסט מוצלח? אולי אני בכלל לא בכיוון? את מי בכלל כל זה מעניין? הלו, למישהו יש תשובות בשבילי? 

 בקיצור היום הזה משעמם רצח. הבית שלי מטונף ברמות על שלא בא לי לחזור אליו, כי אין לי כח לנקות וגם לא בא לי לשבת מול הטלוויזיה בתוך הצחנה הזאת. כל הבגדים שלי על הרצפה בחדר השינה, יש צלחות בכיור מתקופת המנדט, ואני לא רוצה להתחיל לדבר אל מה שקורה בחדר האמבטיה. אולי למישהו יש מנקה?  בנוסף לכל זה אני מרגישה שמנה היום, למרות שאני יודעת שאני די בסדר, והפרצוף שלי נראה כמו פני פיצה כי הייתי אצל קוסמטיקאית בבוקר שהרגה לי ת'פנים ומכרה לי תכשירים שאני בכלל לא צריכה ב – 700 שקל! בשביל ההרגשה הטובה אני רק אציין שהיא ניסתה למכור לי תכשירים ב – 1,200 שקל, אבל לא הסכמתי.  בכל אופן אני עדיין מרגישה מרומה עם ה – 700 שקל האלו שחילקתי לשני תשלומים ללא ריבית. אבל מה לעשות עור הפנים במצב לא טוב והחצ'קונים צצים אחד אחרי השני כמו הרי געש קטנים שמאיימים להתפרץ בכל רגע נתון ולהתיז נוזלים מוגלתיים על העוברים והשבים באשר הם. איכס.

אז עם הקוסמטיקאית עמדתי על שלי כמה שאני יכולה, אבל מקום נוסף שבו עמדתי על שלי הוא לא אחר מאשר המקום בו אף אחת לא יכולה לעמוד על שלה - המוסך. המקום המאיים הזה שלא משנה מה, תמיד יוצאים משם מרומים ומושפלים וממש אבל ממש אין מה לעשות. מעשה שהיה כך היה. אחותי שתחייה שברה לי את תא הכפפות באוטו. לא נורא אמרתי לה כולה תא כפפות, והצלתי את הלב שלה שכמעט נפל לתחתונים מפחד. כי אם היא הורסת לי משהו עדיף לה ששבט אפריקאי יצלוב אותה מעל מדורת השבט וירקוד סביבה ריקודים שבטיים לפני שהיא מתבשלת למות, מאשר לעמוד חסרת אונים מול הצרחות מסמרות השיער שלי לכיוונה. היא אכן הייתה בהלם ולא הבינה מה קרה לי. למען האמת גם אני לא, כנראה הייתי במצב רוח מצוין באותו יום. בכל אופן, כבר ארבעה חודשים אני מנסה לתקן את התא המזדיין הזה וכל מוסכניק מפליץ לי מחיר אחר..... 1,000 ₪ ממוצע מחירים. אחרי ארבע חודשים נכנעתי, זה כבר נראה רע ובא לי לסגור את הדלת הזאת ולא לראות את הבלגן שנשפך מהתא. בכל זאת זה מקום המסתור היחיד באותו שאליו אני דוחפת את כל הבלגן שלי.  אז נסעתי למוסך המורשה. שם הכי יקר, אבל אין מה לעשות, כבר כל המאכרים באשר הם לא הסכימו להחליף לי את החלק בפחות מאלפייה אז למה לא לפחות לבדוק בחברה ולקבל חלק מקורי. נכנסתי למוסך וההוא שבודק את הרכבים אמר לי  - בערך אלפיה. ניסיתי לשחק אותה מופתעת ואמרתי מה? מה זה בערך אמרתי, לך תבדוק ושלחתי אותו למקום הסודי בו הוא בודק את המחיר או יותר נכון ממציא אותו. אחרי שלוש דקות הוא חוזר שמח וטוב לב. זה יעלה לך 575 ₪. איזה אושר ממש חצי מחיר ועוד חלק מקורי. וואו הרגשתי בעננים, סוף סוף לא מרמים אותי ועוד במוסך המורשה. תענוג, שהתפוגג מהר מאוד כי הוא הוסיף עוד 100 ₪ עבודה וכמובן שהמחיר לא כולל מע"מ.... %$&*אוי, המוסך, בכל אופן הצלחתי להוציא ממנו 15% הנחה ככה סתם, בשביל ההרגשה הטובה אמרתי לו, לפחות לא הגעתי לאלפייה. עוד שעה וחצי זה יהיה מוכן. אז הלכתי רגע לשירותים במוסך. ומה אני רואה כשאני חוזרת, שלושה מוסכניקים סביב הרכב שלי, עם מכסה מנוע פתוח, מסתכלים עלי במבט כעוס של "את לא בודקת שמן מים, נכון" והרכב עוד שנייה כבר לא ייסע לשום מקום. אכן, אני לא בודקת שמן מים ועד היום לא היו לי בעיות. מהר, אמרתי להם, אבל מהר תסגרו את המכסה ועל תעשו שום דבר שלא ביקשתי, אני לא מתכוונת להוציא פה עוד אגורה. הייתי כל כך מפחידה שהם עשו מה שאמרתי ונעלמו משם תוך רבע שנייה. מי בכלל ביקש מכם לפתוח מכסה מנוע, באתי בשביל תא כפפות מחורבן שעולה אלף שקל. הם אכן עשו מה שביקשתי ואחרי שסדרו את תא הכפפות נסעתי מהר למוסכניק המאכר שלי שישים לי שמן ומים ויבדוק שהכל בסדר. הכל היה בסדר, כמעט הצליחו לעבוד עלי.