להופעה הזאת חיכינו מזמן.

טוב. האמת שאני חיכיתי פחות.

אבל אשתי (שכבר בבי"ס היתה חיילת בצבא תיסלם נגד בנזין) היתה בהתרגשות טוטאלית.

הדרך לקיסריה.

כמובן, שכל הדרך נאלצתי לשמוע את הדיסק שלהם בלופ אינסופי.

דווקא ניסיתי לשכנע, שעדיף שנשמע בדרך את  אהוד בנאי, כדי שלא נשתעמם בהופעה.

אשתי שמעה את ההצעה, את הנימוקים, ודחתה אותם <ומה שמעניין- היא עשתה הכל רק במבטים>.

הגענו לקיסריה.

היא רצה לתפוס מקום<כי נשארה רק שעה עד להופעה>.

אני הלכתי לקנות לנו לחמניות עם נקניקיה (כי נקניקיה בהופעה זה מאסט)

לידי, שתי בחורות צעירות,ששמות חרדל בלחמניות שלהם.

אני עומד לידן, ומספר בדיחה לא מצחיקה:

"נראה לכן שהם ישירו את יום ששי את יודעת?" 

הם מסתכלות אחת על השניה במבט של " מה הסוטה הזה רוצה מאיתנו", וממהרות ללכת.

אין ספק שאני מצחיק לאלללה.

מתחילה ההופעה.

ששת חברי הלהקה עולים לבמה.

לדני בסן יוצאת הכרס.

יאיר ניצני לבוש כמו עורך דין קרח במיוחד.

צוף פילוסוף חתיך כהרגלו,

יושי שדה משובץ כהרגלו;

ויזהר אשדות- אהוב ליבה של אשתי- ממשיך להיראות כאילו הרגע הוא השתחחרר מגלי צה"ל.

את סמי אברזל- המתופף- לא ממש רואים- אבל שומעים אותו מתופף...אווווו איך ששומעים.

הופעה מדהימה.

באמת. אין הרבה הופעות כאלה.

לא הרבה יכול להשתוות לעוצמה של ששה על במה אחת.

בטח שלא לששה האלה.

דני בסן נותן לקהל לשיר, וקיסריה רועדת.

קיסריה מלאה בבני ארבעים פחות או יותר(אני שמח שאני מהפחות), שיוצאים מגדרם.

אולי זה רק נדמה, אבל בנוסף למוזיקה ולסאונד,ההרגשה היתה שהלהקה והקהל "דומים" ו"קרובים".

כאילו, זה רק מקרה הם הזמרים, ואנחנו הקהל.

שבאותה מידה זה יכול היה להיות הפוך.

שמאז שנות ה80 שבהם התחיל הכל, ועד היום, כולם נשארו בסביבה, ועברו חוויות דומות או קרובות.

למשל, כשיאיר ניצני נשאר לבד עם הקהל ומספר לו בדיחות, כולם יודעים על מה הוא מדבר, ולמה הוא מתכוון.

היתה הופעה מעולה. 

חזרנו הביתה, צרודים לגמרי.

סעעעמק הבייביסיטר. הילדים נרדמו על המיטה שלנו.

סקס כבר לא יהיה הלילה.

נקווה שיהיה עד לאיחוד של בנזין