המקום בו אני עומד פסטורלי, פסטורלי מידיי. שקט ועמוק. שקט שמשמיע זעקה איומה. הוא מעורר מורא עצום. אנרגיות כאב מפוזרות  בו. סערה מתחוללת בקרבו. משפטי נצח חרוטים על מצבותיו המעוצבות. דממה, ולא סתם דממה, אלא דממה שמביא לטירוף הדעת. המקום בו אני עומד, הוא מקום - שכאב חדל מלהתקיים, וכשכאב חדל מלהתקיים אצלך, אתה באופן מסוים, בלתי מוסבר, גם מת.

לבית הקברות הוא נכנס. מקום משכנו האחרון. בתוך ארון עטוף בדגלנו נכנס. אומרים רק אלה שמתו מוות טראגי טרם זמנם נקברים ביהדות בתוך ארון. אלו המתים משיבה טובה, או מחלה סופנית יקברו חשופים.

ובמקום הזה, במקום בו הנצח וקיום נפגשים – בו קיום הופך לנצח. המקום בו השקט והפסטורליות מטשטשים את הטרגדיה הכי גדולה. סוף, מוות. ועוד סוף טרם זמנו, אירוני. החיים הם לא אלא מלאי אירוניה, טרגדיות, ואבסורדים.

שישה אנשים סחבו אותו. לבשו מדים לגופם. וכשלוש-מאות אנשים עומדים שפופים ושקטים. דוממים ובוכים. מתייפחים וזועקים. צורחים ונשברים. מיואשים ומתכנסים בעצמם, הם חסרי אונים. אין בהם כל רצון לזוז, לנוע, לחשוב, לכעוס. חלקם גם לעולם לא יחזרו לחייך.

הארון עושה את דרכו לכיוון הבור הפתוח שנפער בכולנו. משאיר בנו פצע שיגליד לצלקת.

 ולצלילי יבבות כאב, בסימפוניית זעקות חוסר אונים. ולמנגינת תקווה נמוגה, שנרשמה על תווי הסבל - יובל הארון למשכנו האחרון, לא לפני שישאיר את עולו בקרבנו.

 וכשהארון יוכנס פנימה אט, אט. יקרא לו אביו סיפור, את סיפור הקדיש. והאנשים יספידו, והאמא תאלם דום, ולא ישאר בה עוד כוח. החיים ניצחו אותה.

ובכך הסתיימו להם עשרים שנה.

לעזאזל, יש פה ילדים, אפשר לספור את גילם על האצבעות. וכבר נאלצו להתמודד עם מוות. לא מזמן ינקו חלב אימם, וכבר למדו חיים טראגדיים מהם. התחשלו מבלי לדעת, התבגרו ביום ארור אחד.

ואני עומד שם המום, לא מבין, כמו מתוך חלום בלהות שאין מתעוררים ממנו. עומד כנע ולא נד. עומד וחולק כבוד אחרון ביריאת כאב. אך איני חש בו יותר, כנראה משהו אצלי גם מת.

תגיד לי אלוהים, אמור נא לי בקשה, כמה לוויות עובר אדם בחייו? אני בגילי הייתי כבר בחמש-עשרה.