| בין שיגרה לסיפוקים הקצרים. הו הסיפוקים הקצרים, שהזמן בכבודו ובעצמו הפך אותם להתמכרות נרקוטית (מאלחשת) בלתי מתפשרת. ובין לבין שאתה הורג את הזמן, מחפש ישועה שעתידה לבוא, ישועה החבויה באדון זמן שנגררה מהגורל, כן מהגורל עצמו. אתה באמת ובתמים חושב שנועדת לגדולות, שזמנך עוד לא הגיע, ואתה מחכה, חי בנתיים. מעביר את הזמן, לא. בעצם רוצח אותו בדם קר, רוצח שנה אחרי שנה, משאיר נוסטלגיה עמומה של ילדות מתוקה, הו הילדות. הו שהכל היה תמים. מעביר את הזמן איתה או עם אחרת, חושב שאחת מהן צריכה לקבל קביעות. קביעות? נו, קוראים לזה אהבה, הדבר הזה שמתהפך לנוחות ותלות, ואי-בדידות. הו הבדידות. חברים רבים וטובים חלפו לי בחיים, אבל הכי טוב נשאר וכל יום רוטן, כל יום דופק בחלוני עם עלות השחר, ומכבה לי את האור בחדר, בדר"כ בסביבות חצות. הו חברי שלי - אני בגפי. המריבות האין סופיות, הקונפליקטים האיתניים, והדרמות המיותרות. הייתי מוותר על הכל בשניה. אבל הנאמנות, הו הנאמנות. אגו, כן האגו זה נקרא. נאמנות אין קץ שלא יודעת שובע, הדלק לחברי שלי - בגפי. הו אמא, לא סיפרת לי שהבדידות לא עוברת, רק מתגברת עם השנים, ודבר לא יזיז אותה פרט לסיפוקים הקצרים, לרגעי אושר מזוייפים. ונחזור חלילה. בין שיגרה לסיפוקים קצרים. בין שיגרה לסיפוקים קצרים. הו השיגרה, השיגרה, חלילה, היא משתנה ללא הרף. ההתבגרות דינאמית וכך אופיינו, בין סתירות, להתנצחויות עצמיות ואף לשקרים שנעשו אמיתות בפינו לאורך שנים. וביתנו, כן הבית ששינה כתובתו כבר רבות פעמים, נשאר תמיד אצל בית ההורים, לא החדש, זה שבשכונה הישנה. שם, שפעם ראשונה למדתי לשחק כדורגל. שם, שהבנתי כמה דשא יכול לגרד אם משחקים בו יום שלם ומזיעים עליו. שם, כשהתאהבתי בראשונה בילדה הבלונדינית - ולמדתי מירמור מהו. והבית זה שישנה כתובות, לא הפך עוד לנוסטלגיה, אלא, רק מקום זמני ללון בלילה ולבלות שארית היום, עד שישנה כתובתו שוב בשיגרה, בבנאליות. מתי שמחתי לאחרונה? מתי הייתי מאושר? ואל לנו לקוות? החרדות מציפות אותי, ולא אם מחר הרוויח את לחמי. אלא אם מחר הרוויח את אושרי. כשהבדידות תופסת לה את מקומה, כהשיגרה מכה, וקול לשמיים לא עוזר, אז אני הלך לפאב הקרוב לשיכרון חושים, אולי למין מזדמן, אולי לסמים קלים. ויגיד בבוקר למחרת בין שיגרה לסיפוקים קצרים. ואלו הם חיי - בין שיגרה לסיפוקים קצרים. ונחזור חלילה |