כותרות TheMarker >
    ';

    המרתף

    חייו כתולעת

    12 תגובות   יום ראשון, 14/6/09, 22:11

    הנושאים שמטרידים אותי בימים אלו  לא כל כך עוברים מסך. שלשום למשל,הפנמתי שאם אכלתי פירה, מספיקה שעה אחת כדי שהשאריות על הצלחת יתקשו לרמה קטלנית לסקוטשברייטים. היום יישמתי את הפיתרון לזה, ושמתי מים בצלחת. עכשיו נשאר רק למצוא פיתרון לזחלי היתושים שישחו בה עוד שבוע.  ישנם כמובן גם דברים יותר מעניינים שמטרידים אותי, אבל אני לא חושב שיש בהם עניין לאחרים. סתם דוגמא, הערב גיליתי שכל הגברים בני החמישים פלוס בבניין שלי הם רפי שכל ברמה של חוסר יכולת חיבור הברות למילים. אני מתחיל לחשוש שמדובר בגורם סביבתי שאף אני חשוף אליו. כמובן שמיד נרגעתי, הרי זה חשש נורא מטופש. לא אופייני לי.

    בקיצור משעמם. נמשיך בפרוייקט שיחזור מוזטל.

    למרות שחשבתי לשמור את הפוסט הזה לחגים, נראה שאין ברירה.

    דיר ראניה, במיוחד בשבילך.


    חיי כתולעת (7/2003)

    הקוראים ודאי זוכרים כי בתקופה שעוד הייתי עם השמנה, זצ"ל, הייתי בא על סיפוקי כמושפל לפחות פעם בשבוע. כבר הפלגתי פה בתיאורים על היום השבועי שלה בו הייתי לה לעבד. מעבר לזה עינגתי אותה אוראלית עד לגמירה ביום אחר בשבוע. בקיצור, לא סבלתי מחסר בנושא המושפלות.   

    והנה, לאחר שהמרשעת נטשה אותי לאנחות, נותרתי לדאבוני מיותם מהשפטות. לאחר כל מימושי הפנטזיות שעברתי אתה, כבר פחות סיפק אותי לאונן עם הזין בפה, לדחוף לפעמים גם משהו טוב לתחת, ולפנטז על שירות ביום השבועי שלה.

    בסוף זה קרה. אתמול בבוקר נשברתי לגמרי, והחלטתי לחזור למנהג אפל ופרטי שלי מתקופות הרווקות - להשפיל את עצמי בעצמי.

    אני אוהב אתגרים חדשים, ולכן החלטתי על תרגיל שמעולם לא עשיתי - להיות תולעת ליממה שלמה. התבוננתי בשעון, וקבעתי לעצמי בנוקשות שמשעה עשר בבוקר ועד עשר בערב אני לא עולה מגובה השטיח.

    בצעתי כמה הכנות שנראו לי חיוניות. הגפתי את כל התריסים, והשארתי רק אופציה לאור קלוש הבוקע מבין החרכים. כך, גם תישמר פרטיותי, וגם יקשה עלי לראות את דרכי, מגבלה שתעצים את הקושי.

    הכנתי על הרצפה, ליד המקרר, מספר צלחות פלסטיק חד פעמיות, ועליהן פרוסות של גבינה צהובה, של פסטרמה, וכמה צלחות מלאות במי ברז.

    זהו. דומני שלא הייתי זקוק יותר לכלום.

    התפשטתי לגמרי, עירום ועריה, נפרדתי מהגובה שלי, וירדתי על הרצפה לשכיבה על הבטן. החלטתי מראש שאסור יהיה לי להשתמש בשתי ידי, וקבעתי אותן בין הרגליים שלי, משני עברי הביצים.

    השעון הראה עשר. מפה והלאה אסור לי לקום.

    הרצפה התגלתה כקרה וקשה. הגוף נלחץ לבלטות, וכבר אז הבנתי שהמשימה לא תהיה קלה. התקדמות תולעית הצלחתי לבצע בקצב מתון ביותר - מרימים קצת את הטוסיק, ואז עם החזה והמרפקים מתקדמים קדימה כעשרה סנטימטרים בכל פעם. בכל חזרה מכפיפת טוסיק, צריך להיזהר לא לנחות על הביצים כי זה כואב נורא.

    עשיתי תרגיל התקדמות ולקח לי רבע שעה להגיע למטבח, למקום של האוכל. עוד לא הייתי רעב, אך נעשיתי צמא מהמאמץ, כך שליקקתי קצת מים. זה לא היה פשוט. בטעות נחתי עם הסנטר על אחת הצלחות החד-פעמיות, והמים נשפכו והרטיבו אותי. הבנתי שלהבא, אני צריך יותר להיזהר, ולהיות פחות מסורבל.  

    קלטתי גם שמרוב התלהבות הייתי פזיז מדי בהכנות למשימה. סגרתי את כל החלונות בבית ונוצר מחנק של ממש. מכיוון שכך, התחלתי להזיע והבנתי שאני צריך לשקול פחות ניידות ברחבי הבית במשך שעות החום.

    הבית היה גם מבולגן מאד ומלוכלך. לא ניקיתי מאז שהשמנה עזבה. כשהתרגלו עיניי לאור העמום, ראיתי שמזוית הרצפה הכל נראה עוד הרבה יותר מטונף. נעליים זרוקות, וגרביים מלוכלכים. עטיפות של חטיפים, פרורים של אוכל לא מזוהה, בגדים לכביסה, חרקים מתים ועוד. הכל מושלך ומעורבב בכאוס.

    העצמות שלי כבר ממש כאבו אבל החלטתי שאין טעם להתחיל לסבול מעכשיו כי כל היום עוד לפני. על מיחושי הגוף, ניחמתי את עצמי באוננות יבשה. אמות הידיים היו משני צדי הביצים והזין, כך שכבר הייתי בתנוחת אוננות שכיחה שלי. אוננות יבשה, משמעה בלי לגמור. ידעתי שאם אגמור אסבול אחר כך שבעתיים, כי האוננות נותנת לך אדרנלין וכוח סבל, אך הריקנות שאחריה היא הרסנית ומעצימה מאד כל תחושת סבל. נזכרתי שקראתי פעם בהמלצות לאסיר המושלך לצינוק, שאסור לו לאונן בדיוק בגלל הסיבה הזו. (נדמה לי שזה היה ברומן "מעתה ועד עולם").

    אחרי כשעה של תולעות היה לי פיפי. כשאתה בגובה הרצפה, אין אפשרות ללכת לשירותים. אין ברירה.  זחלתי ל"קרחת יער" בסלון, המבודדת יחסית מחפצים, והתרוקנתי, מתיז כמויות גדולות של שתן על הרגליים והגוף של עצמי.

    זה היה חם ורטוב, וגרם לי לריגוש רב. הרגשתי שמשתלטות עלי תחושות פראיות וחייתיות, שהיו חדשות לי. הבנתי את הטבעיות של בעל חיים שמתרוקן כל אימת שהוא נזקק. כשגמרתי להשתין, זחלתי אל השטיח בסלון, והתגלגלתי עליו קצת בכדי לייבש את עצמי. 

    את הפרוצדורה הזו עשיתי כל אימת שהייתי צריך פיפי. ככל שרבו הפעמים הלכה שלולית השתן וגדלה, אבל אני זחלתי הישר לתוכה ללא מורא, מתענג על עוצמת ההשפלה.

    קקה לא היה לי. קצת קשה להיצרך בשכיבה על הבטן. אך בכל זאת, פה ושם יצא לי קצת אוויר שריחו לא נעים.

    בין לבין, וכמו בפזמון חוזר, חזרתי מזיע ומסריח לאוננות יבשה, אבל פתאום זה קרה. הבנתי שמשהו מאד חשוב חסר לי, וזה הכה בי באכזריות. הזין מגומי! אני זקוק לו נואשות בתוך הפה! אבל שיט, איזה פאק! לא הכנתי אותו. איזו קריזה... ידעתי בדיוק איפה הוא נמצא - במגירה סגורה ליד המיטה שלי, וזהו מקום בלתי מושג. איזה שיט!

     זחלתי לשם בבאסה נוראית, וכשהגעתי, הבנתי שצדקתי, ושאין לי שום סיכוי שבעולם להגיע אליו. הזין היה במגירה העליונה מבין שתיים בשידה שליד המיטה. ואפילו היה במגירה הראשונה אין שום תמרון בנמצא שיכול לפתחה.

    במשך שעה ארוכה הבטתי בעיניים עצובות מערגה וכיסופים במגירה הסגורה, מנסה לפחות להתנחם מינית בקרבה הפיזית ליקיר שלי. לאהוב שלי, לחפץ הפטישיסטי שלי הנמצא מעבר להישג יד. ידעתי שבלי הזין יהיה לי קשה פי כמה לעבור את יום התולעות, וכל כך השתוקקתי לו, שכמעט והתחלתי לבכות.

    כדי להתעודד זחלתי לאיטי למטבח וכרסמתי קצת מהגבינה הצהובה והפסטרמה שכבר היו נמסות מהחום ולא טעימות. לא נשארו שם הרבה מים לכל היום, כי לא חישבתי נכון את הכמות הרצויה בהתחשב בעומס החום ובהזעה המרובה. כך שהעדפתי ללקק את המים שעל הרצפה, מהשלולית ששפכתי מקודם לפני שתתאדה.

    אך אובדן הזין המשיך להכות בי, והייתי קרוב לשבירה. בזרועות דואבות וביצים קרות ומעוכות שוטטתי אנא ואנא בבית, לא יודע את נפשי מרוב תסכול, ואז באה לי ההצלה.

    על משענת אחת הכיסאות בחדר המיטות היו מושלכים התחתונים המשומשים האחרונים שלבשה השמנה לפני שעזבה. קלטתי אותם פתאום במבטי, וגל אושר הציף אותי.

    נכון שאוננתי עליהם המון עד אז, והריח כבר היה בתהליך של התפוגגות, אך מסתבר שהיו לה הרבה הפרשות מסריחות מהכוס באותו יום, ומן הסתם אמצא שם עוד קצת ארומה, אם אשתדל לרחרח עמוק עמוק לתוך הבד.

    זה לא היה קל להוריד אותם מהכיסא. נתתי לו מכות עם הראש והשיניים, מנסה להפיל אותו, אך לשווא. כמה שניסיתי, הדבר לא צלח. אבל לא התייאשתי. לבסוף, עם השיניים, תרתי משמע, הצלחתי לנדנד את הכיסא עד שנפל עלי, כמעט מוחץ ופותח לי את הראש עם רגלי העץ שלו. קיבלתי מכה איומה, אבל לא היה אכפת לי. עטתי על התחתונים, תפסתי אותם בפה וגררתי אותם, כמו כלב, למקום מחבוא.

    מקום המסתור שלי היה מתחת למיטה הזוגית. הרצפה שם הייתה מלאה בפילי אבק, שאף הם התחבאו שם, חדשים לצד ניצולים מניקיונות קודמים.  סוף כל סוף הרגשתי רגוע ובטוח. קורת הגג הקרובה לראשי נסכה בי תחושה של בטחון. הרפייתי מהתחתונים, כיוונתי את האף למקום בו היה הכוס, והתמסרתי לאוננות. שאפתי עמוק, ופנטזתי על הכוס של השמנה, ועל חור התחת שלה, ועליה עצמה, מתעללת בי, ודוחפת לי בכעס את הזין מגומי עמוק לחלל הגרון. תחושות חזקות ונעימות של "דז'ה וו" הציפו אותי. נזכרתי כי כשהייתי ילד, בעידן שלפני הגמירה הראשונה הייתי מרבה לאונן בצורה הזאת, ולהתפלש מתחת למיטת הנוער שלי, בתוך הלכלוך, בדיוק באותה הפוזה של עכשיו. דמיינתי בנות מהכיתה מרביצות לי ומתעללות בי מינית לעיני כולם. עדיין לא הבנתי אז מה זה לגמור, ולא הייתי מודע לכך שמדובר באוננות, אבל הגעתי לשיאים גדולים של הנאה יבשה. הבדל קטן - יד ימין הייתה תמיד כרוכה אחורה חוצה את החריץ של התחת עד העומק, עושה סיבוב ונפגשת עם היד השניה שליד הביצים. התפתיתי לרגע להעביר את היד הנכונה לשם, אבל אסור!

    הזמן חלף, והגוף הפך דואב יותר ויותר. כל חצי דקה הייתי צריך להחליף את הלחי שנוגעת ברצפה מרוב כאב. נכנסתי עמוק לתוך משבר, ושכבתי חסר אונים מובס ומתנשם.

    הזין כבר שרף לי נורא מרוב חיכוך, ונדמה לי שגם בגלל שהתחילו להתקלף בו חתיכות עור בריאות. מרוב כאב ירדה לי הזקפה.  ברגעים האלה הרגשתי כמו צורת חיים נחותה. מין פרה במכלאה, או חפרפרת הנמצאת במחשכים וכל חייה מתמצים בהישרדות. לחיות כדי לחיות. לא לעשות כלום. כך במשך שעות וימים. בין זה לזה, לאכול ולעשות צרכים.

    עם זאת, הרגשתי חדשני; יחיד בדורי. הבנתי שמעט מאד אנשים זוכים לחוות חיי זחל שכאלה, ולא מעט בריות נחותות כמוני, הזקוקות להשפלה על בסיס שבועי, יומיומי או אף קבוע, היו מרגישות much better עם עצמם, לו היו משכילות להעז ולרדת כמוני עד למטה.

    הרגשתי שאני ממציא סגנון חיים חדש, שאולי יהיה מקובל ביותר כאשר תופץ הבשורה.

    הכאב בעצמות כבר נעשה בלתי נסבל. החלטתי לא לנוע יותר. נשארתי מתחת למיטה, וכשהיה לי פיפי הייתי כבר עושה על עצמי באותו המקום, ולא טורח לזחול לשטיח להתנגב. עד מהרה הייתי מתבוסס באמצע שלולית של  פיפי. זה לא עשה לי טוב.

    בינתיים, לפי האור מבחוץ, עברה כבר שעה שמונה. רק עוד שעתיים נותרו לסבל-עונג המזוויע-מטריף הזה, אבל היו אלה שעתיים של חושך מלא. כי אם בשעת היום עוד חדר קצת אור מהחריצים של התריסים, עכשיו כבר לא ראו דבר. אבד לי עוד חוש מחושיי.

    ברגעים הנוראיים האלה כבר לא יכלתי יותר; התחרטתי על הכל; רציתי להפסיק, אבל חסר לי האומץ להיכנע עכשיו, קצת לפני הסוף.

    ללא כל הצדקה, החלו להציף אותי רגשות כעס על כל העולם. באותו רגע הרגשתי נחש. כדי להרגיש נחש, אתה חייב לעבור יום שלם של השפלה, ומוגבלות גופנית. "על גחונך תזחל", גזר אלוהים על הנחש, ויום שלם להיות תולעת גרם לי להפנים את משמעות העונש.

    שטף עכור ומורעל של מחשבות על רוע עבר בי, ובו ברגע נהפכתי למיסטר הייד, למפלצת מרושעת. לו בידי הדבר, ומקלי מלפני, הייתי מעולל פשעים איומים ונוראים לחפים מפשע. אך במצבי, הסתפקתי בלקלל, לייחל לאסונות לבני האנוש, ולשנוא עד בלי די. כדי להקל על התסכול, דפקתי את מצחי קצת ברצפה.

    יצר המין שב, ומילט אותי מיצר הרוע. סופו המתקרב של יום העינויים עודד אותי מנטאלית ושבתי לאונן בקצב רפה, אפי תחוב קדימה בתחתונים המטונפים בין ענני האבק, וידי בין אשכיי. לא היה לי מושג מה השעה, אך ידעתי שכדי להגיע לעשר צריך להמתין שעתיים לערך מרדת החשיכה.

    איך מודדים שעתיים כשאין כבר שום תחושת זמן?

    כדי לא להיכשל במבחן המתנתי הרבה יותר זמן מהדרוש. באחת עשרה ורבע, הרשיתי לעצמי לגמור, ולירות את כל הכאב שהיה בי החוצה, באורגזמה, אולי הכי עוצמתית שהייתה לי בחיים.

    זחלתי תוך טשטוש החוצה מרצפת המיטה, קמתי, התקלחתי, והלכתי לישון. הגוף אינו מאמין לרכות המזרן. והעיניים בוהות בטמטום לתוך החושך. 


     

     

     

     

     

    דרג את התוכן:

      תגובות (12)

      נא להתחבר כדי להגיב

      התחברות או הרשמה   

      סדר התגובות :
      ארעה שגיאה בזמן פרסום תגובתך. אנא בדקו את חיבור האינטרנט, או נסו לפרסם את התגובה בזמן מאוחר יותר. אם הבעיה נמשכת, נא צרו קשר עם מנהל באתר.
      /null/cdate#

      /null/text_64k_1#

      RSS
        17/6/09 12:15:

      צטט: רני123 2009-06-15 03:41:16

      הטקסט הזה קרוב לגאונות.

      טקסט מכונן.

      אני עוד לא יודע מה הוא מכונן, אבל זה בוודאי יתברר עם הזמן.

       

        15/6/09 23:23:
      אני מציעה שתפרסם עוד פוסט במקום לעשות סקרים ולנסות לסגור עסקאות על ספרים.
        15/6/09 22:34:

      צטט: רני123 2009-06-15 22:24:24

      צטט: זייפאק 2009-06-15 22:19:18

      צטט: בלאק סמארה 2009-06-15 05:52:21

      צטט: רני123 2009-06-15 03:41:16

      הטקסט הזה קרוב לגאונות.

       

      מסכימה.

       

      סתם סקר קטן שאני עורך,  כמה הייתם מוכנים לשלם על הספר "מוזטל - המיטב" חתום על ידי האוצר בפועל?

       

      אני קונה ספרים רק כשיש  מבצע 4 ב-100 .

       

      סבבה, נפנק אותך עם ארבעה כרכים איכותיים. לכל כרך יהיה מבוא משלו, ולכל פרק יהיה דבר עורך. הערות האוצר ישולבו בפרקים עצמם.  הכל יודפס על נייר 900 גרם לא נטול עץ בפונט אריאל בולד 46 רווח כפולים  ושוליים משולים.

      תקבל גם קופון לרכישת ארבעת ספרי ההמשך בשבוע הספר הבא.

        15/6/09 22:24:

      צטט: זייפאק 2009-06-15 22:19:18

      צטט: בלאק סמארה 2009-06-15 05:52:21

      צטט: רני123 2009-06-15 03:41:16

      הטקסט הזה קרוב לגאונות.

       

      מסכימה.

       

      סתם סקר קטן שאני עורך,  כמה הייתם מוכנים לשלם על הספר "מוזטל - המיטב" חתום על ידי האוצר בפועל?

       

      אני קונה ספרים רק כשיש  מבצע 4 ב-100 .

        15/6/09 22:24:

      צטט: ראניה 2009-06-15 16:56:40

      קצב פעימות הלב המואץ הבהיר לי שמדובר במחווה רומנטית ,סוג של ריגוש שלא חוויתי מזמן.

      הרשה לי להחזיר לך משהו בתמורה :אני מוכנה להלוות לך את התולעת שלי

      אומנם גם היא קרובה ל-50 ובהחלט מטומטמת

      אבל היא תנקה את הפירה מהצלחת שלך ואת החרא מהאסלה שלך באותה המסירות

      אנא שקול את ההצעה,זה המעט שאוכל לתת.

      ראניה.

       

      אם זה מה את נותנת, אני לוקח. אבל ביננו, את יכולה יותר.

        15/6/09 22:20:

      צטט: ~רחל~ 2009-06-15 10:18:59

      צטט: r and r 2009-06-15 08:57:00


      לטובתי נשארתי בתובנות הפירה.

       

       גם לקטשופ  יש את אותו אפקט

       

       

      מה פתאום! כשקטשופ מתייבש הוא הופך לקטשופ יבש. פירה שמתייבש הופך לאבן. זו אלכימאות במיטבה!
        15/6/09 22:19:

      צטט: בלאק סמארה 2009-06-15 05:52:21

      צטט: רני123 2009-06-15 03:41:16

      הטקסט הזה קרוב לגאונות.

       

      מסכימה.

       

      סתם סקר קטן שאני עורך,  כמה הייתם מוכנים לשלם על הספר "מוזטל - המיטב" חתום על ידי האוצר בפועל?

        15/6/09 16:56:

      קצב פעימות הלב המואץ הבהיר לי שמדובר במחווה רומנטית ,סוג של ריגוש שלא חוויתי מזמן.

      הרשה לי להחזיר לך משהו בתמורה :אני מוכנה להלוות לך את התולעת שלי

      אומנם גם היא קרובה ל-50 ובהחלט מטומטמת

      אבל היא תנקה את הפירה מהצלחת שלך ואת החרא מהאסלה שלך באותה המסירות

      אנא שקול את ההצעה,זה המעט שאוכל לתת.

      ראניה.

        15/6/09 10:18:

      צטט: r and r 2009-06-15 08:57:00


      לטובתי נשארתי בתובנות הפירה.

       

       גם לקטשופ  יש את אותו אפקט

        15/6/09 08:57:


      לטובתי נשארתי בתובנות הפירה.

       

        15/6/09 05:52:

      צטט: רני123 2009-06-15 03:41:16

      הטקסט הזה קרוב לגאונות.

       

      מסכימה.

        15/6/09 03:41:
      הטקסט הזה קרוב לגאונות.

      ארכיון

      תגיות

      פרופיל

      זייפאק
      1. שלח הודעה
      2. אוף ליין
      3. אוף ליין