ד"ר ורבטום שלף ביד מאומנת את התינוקת מהכוסשלהאמאשלה. שלוש האחיות המיילדות שהיו בחדר נתנו קפיצה אחורה וצעקו פה אחד:  "א י כ ס !!!" כשהגוף הקטן והחלקלק הגיח כשהוא מכוסה בשכבה של שמני סיכה טבעיים: הפרשות ריריות בעלות ריח מגעיל.

זה לא היה משהו אישי. הן עשו כך בכל פעם כשבא תינוק חדש לעולם.

"מה קרה? למה אתן צועקות איכס?" שאלה כרמינה ששכבה תשושה במיטה.

"סתם, סתם. זה מנהג. נגד עין רעה," אמרה אחת האחיות וקרצה לחברותיה.

"מה נפלט לי?" כרמינה רצתה לדעת.

"יש לך בת!" אמרה המיילדת הבכירה.

"אני מקווה שהיא תדע להעריך את מה שעברתי כאן בגללה." אמרה כרמינה.

"אל תדאגי, יהיה לך את כל החיים כדי לנקום בה," אמרה המתלמדת.

"לא תיארתי לעצמי שזה יהיה כל כך כואב." נאנחה כרמינה.

"אנחנו מעדיפים שהאינפורמציה הזאת לא תופץ ברבים." אמרה הבכירה.

והשלישית הוסיפה: "עכשיו תנוחי לך. זה הזמן להיכנס לדיכאון שאחרי לידה."

כרמינה תמיד מספרת שהעמידה את האחות השלישית על מקומה ואמרה לה בגאווה: "בצד שלי של המשפחה אין פינוקים כאלה."

אבל בגירסה של הנסיכה אירמה רוזנפארב היא הוסיפה: "היה לי די! אני חייבת למהר ולחזור הביתה."

ומכיוון שהיתה בעצם אמזונה לוחמת, התעשתה מייד, קמה על רגליה בזריזות, הוציאה את בגדיה וחפציה מהארונית שליד מיטתה, התלבשה ושמה על כתפיה באלכסון את רצועות האשפה והחצים.

"חומד," היא פנתה למתלמדת, "רוצי תביאי לי את התינוקת. וגם, הקסדה שלי נעלמה, תבדקי איפה שמו אותה, טוב?"

עשר דקות מאוחר יותר, דהרה כרמינה ברחובות העיר בחליפת אופנוענית וקסדה שחורה. על גבה היא נשאה את בתה, אירמה, קשורה היטב בתוך שמיכה. תוך דקות ספורות הן השאירו את השכונות על בנייניהן הגבוהים מאחור. כרמינה לקחה אותה הרחק, אל מושבת האמזונות שנמצאת במעבה היער. שם היתה בעלת ארמון עם צריחים מחודדים ומחופה בקיסוס ממסד ועד גג. זה היה ביתה, שכן כרמינה היתה מלכת האמזונות.

כמובן שהלידה בכלל לא התרחשה כפי שמתואר לעיל. זאת התנהגות של אישה נורמאלית? מורה בישראל? לרכב על אופנוע הביתה מייד אחרי לידה? זאת ממש הגזמה של הדמיון. אבל כך החליטה הנסיכה אירמה רוזנפארב להטרים את קיומה האגדי, ובשנים שיבואו, נחוץ יהיה לה סיפור לידה שהוא פלאי לא פחות.

רק אחרי שנחה שלושה ימים במחלקת היולדות, קיבלה מבקרים שהביאו לה בונבוניירות ופרחים, הטריחה במשימות קטנות את האב ששמח למלא את כל מבוקשה, התאמנה בהנקה בהשגחת האחות, והתלוננה די והותר, רק אז חזרה האם הביתה כשהחבילה הקטנה בזרועותיה. כבר היה לה שם מוכן עבור התינוקת. היא קראה לה: "צפרירית".

 ותודה ליועד על הוורבטום