נסעתי צפונה. לפגישה עם אמנית מוכרת ונחשבת. היתה שיחה מקצועית כבדת ראש. היו פנים חמורות סבר. תיאוריות פוסטמודרניות. דיבורים על יצירה נשית, כסף, קריירה ושווקים בינלאומיים. ומסביבי - מוטיב חוזר של ביצים. והן עגולות, גדולות, קרועות, שבורות. מעיקות. ואני שואלת למה, בין ים המילים הסדורות שלה. ומקבלת תשובות כאלה, מתחכמות. לא מספקות.לא באמת מסבירות ואז - פתאום, קיבלתי טלפון מחבר. אשתו ילדה תינוק, ששרד רק כמה שעות. כמה נורא. כמה עצוב. ברגע - שכחתי מהכל. יצאתי למרפסת. לבכות איתו בטלפון.להצטער כל כך. לנסות לנחם... כשחזרתי, היא שאלה מה. היה נראה שבאמת אכפת לה , אז סיפרתי. ופתאום - גם היא בכתה. לא. הם לא מכירים. אבל, הסבירה, גם לה מת ילד. יותר נכון שלושה. והם חיים לה בלב, עד היום. ילדי ההפלות שלה. ברגעים של חלום בהקיץ - הם שוכבים, קטנים כאלה, אבודים במיטתה. שבים אליה לילה לילה. בחלומות. מזכירים לה, שוב ושוב ושוב, שהיו. שויתרה עליהם. סתם. רק בגלל פחד או טיפשות או עקרון דבילי (לא להתחתן בגלל הריון). והיום, אחרי 30 שנות נישואין לאותו גבר, שיכול היה להיות אבא שלהם, היא הכי רוצה לחזור לשם. לגיל 19, ולגיל 21 ולגיל 25. לא כדי להיות צעירה ויפה. רק כדי להיות שוב. רק כדי לשנות את הרגע הזה של הויתור. רק כדי לעשות תיקון. להיות אמא שלהם. כמו שהיא כל כך רוצה. ובנתיים, היא רק יוצרת ביצים. וכמהה. מוצאת את עצמה חוזרת אל הכאב אך לא מסוגלת להפסיק |