כעשרים עד שלושים נשים ,חלקן עטופות בלונגי, מוכנות כבר, יודעות בדיוק לקראת מה הן הולכות, וחלקן עדיין בלבוש מלא ישובות על המחצלת הגדולה או עומדות בקבוצות קטנות, מפטפטות להעביר את הזמן עד שכולן תגענה, או אולי כדי להפיג את המתח.
זו הפעם השנייה שלי כאן וגם אני מתרגשת אבל בעיקר מלאת ציפייה לקראת התהליך שבחרתי לעבור הלילה.
שומרות האש עסוקות בדאגה לאבני הבזלת שמתחממות כבר יום שלם במדורה, אדומות עכשיו מלהט האש וריח חזק ומשכר של מרווה ממלא את אוויר הלילה הצונן.
אנו מתחילות.
אחת אחת אנו עוברות תהליך טיהור וזוחלות אל תוך ה - Sweatlodge .
בפנים נעים ולמרות שחשוך אני מצליחה לראות את הצלליות של הנשים שכבר ישובות בפנים. אני מתמקמת לי משמאלו של הפתח, יושבת ערומה על הלונגי המקופל שלי, מרגישה את שוקייה של זו שמשאלי נוגעות בי ומנסה להתרכז במה שעובר לי בראש.
האוהל מתמלא אט אט, יש עדיין צחקוקים ופטפוטים וכשכולן בפנים הצפיפות כמעט בלתי נסבלת אבל ככה זה ב-Sweat. אני מנסה להסיח את דעתי וחושבת על השנה שעברה מאז הייתי כאן. על כל שעבר עלי, על השינויים שחלו ועל מה שעוד לפני, לפחות במה שקשור לתכניות שאני רוקמת לעצמי.
מנחת ה -Sweat,תמנע, מסבירה את מה שהולך לקרות ויש שאלות בקרב הנשים. חלקן מודאגות , חוששות, אף מפוחדות ותמנע מרגיעה ומבטיחה שכולן תהיינה בסדר גמור. התהליך בנוי משלבים שונים שמתייחסים אל כיווני השמיים, ואל אמא אדמה ואנו ישובות בחושך מוחלט מרוכזות בעצמנו ובחיבור שלנו לתכנים שתמנע מעלה.
חם לי ומחניק לי ועדיין לא הכניסו אפילו אבן אחת. זהו בדיוק הרגע בו תמנע מבקשת משומרות האש להביא את אבני המזרח. אבני המזרח מסמלות את ההתחלות החדשות , כשם שהשמש זורחת במזרח כל בוקר וכך מתחיל לו יום חדש, כך גם אנו הלילה נבקש עבורנו התחלות חדשות, כל אחת לפי חלומותיה וכמיהותיה הכמוסות ביותר.
דלת ה-Sweatlodge נפתחת, משב אוויר קריר נכנס ומצמרר את גופי, אני גומעת את האוויר הקריר בלגימות גדולות ובאור שנכנס אל תוך האוהל מבחינה בחבורת נשים צפופה , ישובה בשני מעגלים , אחד חיצוני ואחד פנימי, כשהנשים בפנימי נשענות על רגלי אלו שבחיצוני ובאמצע הכל גומחה גדולה בתוך האדמה אליה עכשיו מובלות אבני בזלת לוהטות על ידי שומרות האש.
ארבע אבנים יפיפיות ועליהן מורחת אחת הנשים מין שרף שגורם לאוהל להתמלא בניחוח נפלא.
דלת האוהל נאטמת והחום עולה בתוכו – אבני הבזלת אט אט נרגעות ומאבדות מצבען הכתום אדום וחושך מוחלט משתרר. אני לא רואה דבר ועוצמת את עיניי. תחושה קלה של פאניקה מתחילה להתעורר בי ואני מבקשת שיעבירו לי את התוף.
כמו גם בפעם הקודמת התיפוף עוזר לי. הוא ממרכז אותי וצליליו מרגיעים אותי.
אני מתחילה להרגיש הרבה יותר נוח. יש אבנים קטנות מתחתי שדוקרות את ישבני אפילו דרך הלונגי שפרסתי אך אני מנסה להתעלם ומארגנת את עצמי בישיבה מזרחית. גופי נוגע בגופה של זו שלידי והצפיפות הזו דווקא מביאה איתה נחמה ורוגע.
אני מזיעה מאד. ממש נמסה, הלונגי כבר ספוג זיעה ואני מרגישה את האדמה לחה וקשה מתחתיי. גם הנשים לידי רטובות כבר לגמרי. ורק התחלנו. במשך התהליך שייקח הלילה משהו כמו שעתיים וחצי, אולי אף שלוש שעות, אבני בזלת לוהטות רבות עוד יונחו בתוך הגומחה עד שתתמלא כולה. יש לנו עוד 3 כיווני שמיים הרי:
אבני הדרום שמסמלות את הילדה הקטנה שבנו, אבני המערב את הקשיים והעכבות שבדרכנו, ואבני הצפון את השקט והשלווה.
כל פעם שאבנים חדשות מוכנסות לאוהל אני נושמת מלוא הראות ומתענגת על אוויר ההרים הקריר שמלטף את גופי לדקות אחדות לפני שדלת ה-Sweat אוטמת את האוהל מחדש ואנו ממשיכות בתהליך. מדי פעם תמנע מתיזה קצת מים על האבנים הלוהטות וכל החלל מתמלא באדים רותחים כמעט שבין רגע מעלים את החום באוהל אף יותר.בכל פעם שאבנים חדשות מצטרפות לגומחה שומרות האש דואגות להעביר בינינו בקבוקי מים צוננים ואנו גומעות אותן בשקיקה ומבקשות עוד. יש ואישה מבקשת לצאת ואז אנו תומכות בה ועוזרות לה לפלס את דרכה בחושך אל פתח ה-Sweat אך בגדול רובן שורדות את ארבעת הסיבובים.
אני שמחה להיות כאן, מרגישה שאני עוברת הלילה כברת דרך, גאה בעצמי על התגברותי על פחדים וקלסטרופוביה קלה אפילו.
הישיבה הזו, קרוב אל האדמה, בחברת נשים שכמוני באו להתעצם ולחוות את עצמן בצורה יוצאת דופן ביותר, השירה, התיפוף והחיבור אל הטבע כמו גם הטיהור הפיזי על ידי הזעה מאד אינטנסיבית שפותחת כל נקבובית בעור ומשחררת רעלים מתוך הגוף, עושה לי טוב. וזאת למרות שלא קל לי כאן בתוך החום הכמעט בלתי נסבל לעיתים, החושך המוחלט, האבנים הקטנות שמתחפרות להם לתוך התוסיק, הצפיפות, המחשבות המתרוצצות בראש, הרגשות הגועשים בתוכי, ההחלטות וההצהרות שאני מוצאת את עצמי לוחשת לעצמי וגם מפטירה אל תוך חלל האוהל. לידי אישה מתיפחת בקול ואני מושיטה את ידי מחפשת את ידה, לתמוך בה. אני בסדר היא לוחשת ואני שומעת את החיוך שלה.
בתום ה-Sweat אני יוצאת בזחילה איטית מהאוהל, נשכבת ערומה מול מדורת המתחם , זרועותיי פרוסות לצדדים וידיי מלטפות וחופרות באדמה הטובה והחמה למגע גופי. כולי מרוחה בה ושערי דבוק לראשי. אני מרגישה כמו האישה הקדמונית, ערומה, חשופה ועם זאת מלאת כוח ועוצמה.
כך אני שוכבת לי זמן מה ליד המדורה, מביטה אל תוכה ושמחה גדולה ממלאת אותי. |