נתבונן; באיזו נקודה כל האנשים נופלים? כאשר הם רוצים לשפר את המצב שלהם. ובאמת הם צודקים בכך שהם רוצים לשפר את מצבם, כי באמת זהו תכלית החיים. הבעיה היא, כשהאדם נתפס לחיצוניות של ההשתפרות דהיינו, מחפש תוצאות חיצוניות של עבודתו ואינו מתבונן בנקודה הפנימית האמיתית של ההצלחה. כי עיקר הנקודה הפנימית של כל שיפור היא דווקא שידע האדם יותר את נקודות השפל שלו.
אז מה, אי אפשר לתקן את העולם או אפשר ? הרי, מה שהיה לאורך כל שנות קיום האנושות הוא מה שיהיה. פעם גברים היו הולכים לבית בושת מכובד בעיר להתפרק, היום הזונות נמצאות בכל מקום ויש להן שם מיוחד, הן "מאהבות". כאילו הנשיות ניתנה להן בלבד. אז,הכל מתחיל ונגמר בלקחת דברים בפרופורציות הנכונות: "למה כל זה צריך לנחם אותי?" כי אם כל העולם עומד להיחרב, ואנשים לא מתלוננים, מותר גם לך להתגבר על הבעיה הקטנה שלך. ממש חזון אחרית הימים ואורגיה לאומית- כולם נופלים וקמים ביחד.
זה מזכיר לי את "סיפור הצפרדעים" התבוננות חדשה למצוא קרן-אור ממקום כל כך עמוק ששם מצויה הנקודה הפנימית לנו : שוּפְרֳא דֵשוּפְרֳא = הטוב שבטוב.
שני צפרדעים נפלו לבור עמוק ביער, כאשר שאר הצפרדעים התגודדו סביב הבור וצעקו לאלה שנפלו לבור : " אין לכם סיכוי לצאת משם בחיים". לצפרדעים "ששקעו" עמוק בבור לא היה חשק לוותר על חייהם. הם התעלמו מהצעקות והסימנים של חבריהם מלמעלה וניסו לקפוץ בכל כוחם. בשעה שחבריהם ממשיכים לצעוק מלמעלה ולסמן להם לוותר, אחד הצפרדעים נכנע על חייו ומת. אילו השני המשיך במאמציו עד שניתר גבוה והצליח. כשהוא יצא מהבור שאלו אותו חבריו :"איך עשית את זה?" בשפת הסימנים הסביר להם הצפרדע שהוא חירש, הוא לא שמע מה שאומרים לו ובטעות פירש את זה כקריאת מילות עידוד...
לכולנו יש רשימת אשמים, כולם מחפשים פיצוי, לכולם יש שפע תירוצים לאומללות ולכעס ומעט צידוקים לאושר. אולי אני טועה, אבל נדמה לי שמכל מיני סיבות , אתה זה שנמצא במרכז תשומת לב של העולם.הסיפור הזה הוא עבור מיליארד טועים כאלה שאת דרכם עוד מחפשים כי הם חשבו שלא ניתן לראות את אור הירח אז זהו- שכן! כולם מסתכלים על כולם נוצרים, מוסלמים ויהודים ומה שהם רואים זו ערמת קורבנות שנלחמים בציפורניים ובשיניים במקום ליהנות מחלב ודבש.
אני נוסעת בשליחות הזמן כדי להסית אנשים בדרכם . להזכיר להם שחובתם האלמנטארית בעולם הזה היא לא אידיאולוגית או לאומית אלא, אישית : להיות שמחים.
|