יום שני אחד לפני שבועיים, אני יושבת משועממת במשרד ומייחלת לאיזה שביב של עבודה, משהו להעסיק את עצמי.

פתאום מתקשר בני הצעיר: "אמא נפלתי מספסל ונשברו לי המשקפיים".

שאלתי אותו האם הוא בסדר, תחקרתי את המזכירה ושבתי לשיעמום היומיומי.

פתאום עוד טלפון, הפעם מבעלי: "הבן התקשר ואמר שהוא גם התעלף אחרי שנפל".

מיד אספתי את עצמי, ללא דאגות מיותרות, הרי דיברתי איתו קודם ונסעתי למרפאה שאליה הפנו אותו.

הרופאה לא רצתה לקחת סיכון ושלחה אותי למיון.

גם הרופאה במיון לא התרשמה שהוא בדיוק התעלף ובאמצע הבדיקה טלפון מבני הבכור:

"אמא, נפלתי באמצע השיעור והתעלפתי"

מה, למה, מה פתאום, הרי אני כבר במיון, אל תפריע.

אבל מהר מאוד קלטתי שיש בעיה, התקשתי לבעלי ואמרתי לו שיקפוץ לבית הספר של הבן הבכור - 35 דק' נסיעה מהבית ויביא אותו למיון, ואז ישאיר אותו שם ויקח את הבן הצעיר הביתה.

ושוב בדיקות, כבר משמרת שלמה שאני במיון, את הפרצופים של כל נהגי האמבולנס אני כבר מכירה, לפקידה במיון אמרתי שלא תברח, כי עוד בן בדרך.

ועוד בדיקות, הגעתי ב-12 בצהרים, כבר עוד מעט 20:00.

הרופא מחליט שיש מקום להשגחה.

למזלנו הכל תקין.