קן הירגזי
In the province of the mind, what is believed to be true is true or becomes true, within limits to be found experientially and experimentally. These limits are further beliefs to be transcended. In the province of the mind, there are no limits.
John Lilly
פוסטים פופולאריים
-
גונק והדוקטור המחורר
29/4/09 | 564 צפיות
-
אפיטף
15/2/09 | 1158 צפיות
-
גונק וסבתא שלה
19/6/08 | 523 צפיות
-
חימום
27/5/08 | 472 צפיות
-
הלוגיקה של גונק
28/10/08 | 506 צפיות
-
מה שיש לי על הסינים
22/11/07 | 1316 צפיות
פוסטים אחרונים
- אם מישהו מחפש אותי.... 23/6/15
- "אני רוצה שהיא תתחתן!" 1/2/15
- נעליים מספרות על יפה 18/4/14
- חבילת ניירות עטופה בנייר עיתון 13/1/11
- משפטים 10/1/11
- עכבישה זקנה 26/12/10
אירוע מכונן ונוכחותו של הרוע בעולם
יום אחד טיילה צפרירית בגנים סביב השיכון שבו גרה כאשר נקרה בדרכה מלך השדים. הלז היה מחופש לגבר בשר ודם, ממוצע קומה ובעל משקל בינוני, לבוש חולצת כפתורים ומכנסיים קצרים. על זהותו האמיתית רמזו רגליו, שהיו שעירות מאוד וסנדלי עור שחשפו את ציפורניו המעוקמות והשחורות. מלך השדים נהג לארוב לילדות קטנות ולשתק אותן מפחד. הוא ניזון מהאימה שלהן, שהטילה צל שחור על נשמתן. החושך היה ממלכתו. הוא תפס את צפרירית וסתם את פיה בכפו הגסה. הוא משך אותה אל הפתח של כניסה ג', שם ירדו במדרגות אפורות לגומחה אפלה ומלוכלכת והוא הצמיד אותה כשפניה אל דלת המקלט. היא כמעט ולא נשמה ובהלה לבנה ומתוחה החלישה את גופה והפכה אותה לבובת סמרטוטים שתיכף תחליק ותיפול מכפתו של מלך השדים האוחז בפניה ומגופו המועך אותה מאחור. המעשה המשונה של מלך השדים הסתיים, ופסקו באחת הקולות שבקעו ממנו. רק הלפיתה שהשתחררה השאירה אצבעות מקועקעות בפניה, והיא עדיין לא הבינה, וחזרה להתחלה, לרגע שבו הכול הפך פתאום למסך לבן. בלי שתדע זאת, כבר בגיל שש היתה צפרירית שותפה למאבק שמתקיים מאז תחילת הזמן בין כוחות האור לבין כוחות החושך. מתוך אוזלת ידם של הורים להגן על ילדיהם מפני הרוע הצומח במסתרים, הם מעדיפים להסתיר את קיומו מפניהם. הם מאמינים שהכחשתו תסמן סביבו מעגל אש, וזו תסמא את עיניו הפראיות ותאכֵּל את ישותו. אך הרוע הוא אויב שמתחזק ככל שמתעלמים ממנו. הוא משאיר סימנים מחרידים למעלליו במקומות לא צפויים. הוא דאג לפזר את זרעו בנדיבות בכל פינת מסתור ובכל נקיק חשוך, והקים חיילות עצומים וחזקים. הוא כמו כתם דיו שמתפשט בעולם ומאיים לכסות אותו, כשבדרכו הוא פועל בהתמדה על מנת לכבות כל ניצוץ של אור.
|
תגובות אחרונות
-
חירות-נפש
בתגובה על הכל בסדר בדיוק כפי שהוא
-
גילהסטחי
בתגובה על "אני רוצה שהיא תתחתן!"
-
saskia
בתגובה על חבילת ניירות עטופה בנייר עיתון
-
nilibek
בתגובה על ליצן רפואי
-
(עי)דנהנחושת
בתגובה על משפטים
-
jGo
בתגובה על בני סן דומינגו אדונים לגורלם
תגובות (13)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
את היטבת לתאר כאן את הגרעין המוצק של הקיום המפוקפק שלנו :
" על זהותו האמיתית רמזו רגליו, שהיו שעירות מאוד "
יש צורך בהגברת ההסברה
ובנקיטת צעדי מנע ושמירה.
מצטרף לאיחולים הלבביים של קודמי
ימח שמו ויאבד זכרו וזיכרתו !
העצבת אותי.
ככה זה בעולם.כמו שבא האור עם הבוקר - כך בא החושך עם הלילה.
ימח שימו של הלז.והזכר שלו.
גם כשאת כותבת על רוע ועל אימה אני לא יכולה להפסיק לקרוא
לא. עמוס עוד מחולדה.
גם רון חולדאי.
זה אמנם, גם קיבוץ בשפלה, אבל קצת יותר פנימה, לכיוון ירושלים.
על דרך השיירות של המשוריינים לדרך בורמה. לירושלים הנצורה ב-'48.
נדמה לי שגם של עמוס עוז. קיבוץ של אוהבי קקטוסים.
העולם מלא Z Z Z Z Z Z Z Z ולוזדים (כמו לוזרים אבל גם רעים).
,תגידי, איפה הוא לא הסתובב?
הזד הלז?
הלזד?
אולי זו הקריאה שצריך לשאול אותו:
הלזד?
כלומר ההנך זד?
הלז-זד?
הלזד?
כך שאלי ביתי, ונען. (קיבוץ באזור השפלה. מעונו של ישראל גלילי, ושל מיכל נגרין)
את מבשלת טעים.
העוף התובעני לא יודע שובעה.סורה חושך!
הלאה שחור!