יום אחד טיילה צפרירית בגנים סביב השיכון שבו גרה כאשר נקרה בדרכה מלך השדים. הלז היה מחופש לגבר בשר ודם, ממוצע קומה ובעל משקל בינוני, לבוש חולצת כפתורים ומכנסיים קצרים. על זהותו האמיתית רמזו רגליו, שהיו שעירות מאוד וסנדלי עור שחשפו את ציפורניו המעוקמות והשחורות.

מלך השדים נהג לארוב לילדות קטנות ולשתק אותן מפחד. הוא ניזון מהאימה שלהן, שהטילה צל שחור על נשמתן. החושך היה ממלכתו.

הוא תפס את צפרירית וסתם את פיה בכפו הגסה. הוא משך אותה אל הפתח של כניסה ג', שם ירדו במדרגות אפורות לגומחה אפלה ומלוכלכת והוא הצמיד אותה כשפניה אל דלת המקלט. היא כמעט ולא נשמה ובהלה לבנה ומתוחה החלישה את גופה והפכה אותה לבובת סמרטוטים שתיכף תחליק ותיפול מכפתו של מלך השדים האוחז בפניה ומגופו המועך אותה מאחור.

המעשה המשונה של מלך השדים הסתיים, ופסקו באחת הקולות שבקעו ממנו. רק הלפיתה שהשתחררה השאירה אצבעות מקועקעות בפניה, והיא עדיין לא הבינה, וחזרה להתחלה, לרגע שבו הכול הפך פתאום למסך לבן.

בלי שתדע זאת, כבר בגיל שש היתה צפרירית שותפה למאבק שמתקיים מאז תחילת הזמן בין כוחות האור לבין כוחות החושך. מתוך אוזלת ידם של הורים להגן על ילדיהם מפני הרוע הצומח במסתרים, הם מעדיפים להסתיר את קיומו מפניהם. הם מאמינים שהכחשתו תסמן סביבו מעגל אש, וזו תסמא את עיניו הפראיות ותאכֵּל את ישותו.

אך הרוע הוא אויב שמתחזק ככל שמתעלמים ממנו. הוא משאיר סימנים מחרידים למעלליו במקומות לא צפויים. הוא דאג לפזר את זרעו בנדיבות בכל פינת מסתור ובכל נקיק חשוך, והקים חיילות עצומים וחזקים. הוא כמו כתם דיו שמתפשט בעולם ומאיים לכסות אותו, כשבדרכו הוא פועל בהתמדה על מנת לכבות כל ניצוץ של אור.