אני שונאת קיץ. החום הזה משגע אותי. יותר מהחום, הלחות. אני נטרפת רק מהמחשבה על אוגוסט הקרב ובא. נטרפת? נתקפת חלחלה... או שאולי זאת צמרמורת מהמזגן שעובד במלוא הכוח.

יש הרבה חסרונות בקיץ פרט לחום. כל מיני יצורים חומים ומגעילים תמיד מוציאים ראשם המכוער מהמחילות ומוצאים מקום דווקא בדירתי. הכלב שלי קצת מפגר לפעמים והוא מסתכל עליי צורחת וזורקת נעליים במקום לתפוס ולהרוג. חינוך קלוקל אני טוענת. האשמה בי.

חיסרון נוסף הוא ההומלסים הנוראיים בת"א, לא אלה שיושבים בשקט בכל עונות השנה בפינת רחוב או בפסאג', אלא אלה שעם תחילתו של גל החום המעיק יוצאים ומראים עצמם, כאילו "הנה, חזר החום ואנחנו יכולים לחזור ולהציק לכם". להציק זה בלשון המעטה... יש את הקבוע עם העין מהזכוכית שתמיד כועס עליי כי אני כבר מתעלמת ממנו מרוב הפעמים שהוא ניגש אליי, או זה הצועק... הצועק מפחיד אותי האמת, בגלל זה אני מעדיפה שגם הוא יחזור למחילה שלו ויידבק לאנשים אחרים, עם לב חזק יותר.

עוד חסרון הוא הערסים. אם בחורף רואים אותם רק במועדונים שגם ככה אני לא הולכת אליהם, בקיץ רואים אותם בכל מקום, לבושים בחולצות מאוד לא מחמיאות שחושפות הרבה יותר מידי ממה שעיניי הלא מאוד רגישות צריכות לראות.

היתרון הגדול בקיץ הוא השיזוף. אני לא הולכת לים, אין לי בגד ים (היה לי, אני צריכה חדש), אבל הצבע היפה שאני מקבלת שווה לפעמים, ואני מדגישה את הלפעמים, את הסיוט הנוראי.

אז לפני שאני חוזרת לדירה שמתפקדת כסאונה, אני רוצה לסכם - הייתי אמורה להיוולד בארץ קרה יותר. הרבה יותר. משהו כמו איסלנד. או אפילו איזה קוטב. לא אכפת לי להתמודד עם דובים. רק שיחזור כבר החורף והחודשים האלה יעברו במהרה. אמן.