
כָּל בֹּקֶר הַשֶּׁמֶשׁ שׁוֹלַחַת חַכָּה אֲרֻכָּה לִמְשׁוֹתֵנִי מִן הַבְּאֵר שֶׁיָּבְשָׁה. כְּשֶׁסַּכִּין בֵּין שִׁנַּי אֲנִי תָּר אַחַר מַיִם וּמְעַט שֶׁמֶן לִמְשֹׁחַ אֶת פְּסֵיפַס עוֹרִי וְעַצְמוֹתַי אֵינֶנִּי יוֹדֵעַ בְּאֵיזֶה שְׁאוֹל נִלְחַשׁ שְׁמֵךְ וּבְאֵיזֶה גַּן נִצְעַדְתְּ לְתוֹךְ לֹבֶן גּוּפֵךְ אֲבָל כָּעֵת לִמְרַאֲשׁוֹתַי קַרְנֵי הַמֶּרְחָב כֻּלָּן נִשְׁפָּכוֹת אֶל הַדֶּלְתָּא שֶׁלָּךְ. |
לך לל
בתגובה על חרובים (שיר מהספר)
ניפי
בתגובה על כריכה אחורית
תגובות (12)
נא להתחבר כדי להגיב
התחברות או הרשמה
/null/text_64k_1#
תודה לך
מצטרפת אלייך, בהחלט מחנה את הנשימה בצד לכמה רגעים.
ההתפעמות שלך
עושה לי טוב על הנשמה
מפעים!
ארוטיקה עדינה ו..מוארת
*
תודה
לשלוש התגובות
בסופו של דבר נראה לי שכתבתי פה
שיר אהבה.
"
הלילה הכי שחור וקר לפני עלות השחר
הרגשתי שאני מבין על מה אתה כותב
גם אני תקופה ארוכה חיפשתי סיבה לקום בבוקר
את הלילה אתה מבלה בתוך באר שיבשה. התיאור הוא קודר אבל השמש לא שוכחת אותך, מושה אותך מן הבאר העמוקה שבראשך כל בוקר, כל בוקר. אהבתי את תיאור הקומנדו עור ועצמות עם סכין בין השיניים. יכולתי לדמיין אותך מזה רעב חצי מטורף מכוסה בצבעי הסוואה בג'ונגלים של וייטנאם או משהו. המשיכה אל הדמות הנשית נראית בהתחלה מאוד מפחידה עם השאול הזה, אבל הוא מתחלף לגן ולובן מאוד מהר, מביא אל הסיום הרחב והזוהר הזה בדלתא הפוריה. חוויה. תענוג. תודה.
תמר