עד גיל 3 לא דיברתי, לפחות לא בשפה מובנת. מאחר שאני יודעת זאת רק מסיפורים, אני לא יכולה לשחזר את התחושה של להיות מובנת ולא להיות מובנת. עד גיל 7 לא הצלחתי לבטא את שמי כראוי - באופן מוזר דוקא את השם, הדבר הראשוני המייחד אותנו בפגישתנו עם אנשים. ואכן בכיתה א' סבלתי מזה רבות, הילדים, עולם שלעיתים נטול עכבות (לטוב ולרע) נהגו לשאול אותי בכוונה לשמי ולצחוק על אי יכולתי לבטא אותו. הדבר הסתיים כשהוריי לקחו אותי למרפאה בדיבור. אך, כמה כיף היה לרכוש את שמי מחדש.

עד גיל 18 כמעט ולא דיברתי בחברה, נהנית מהאפשרות לצפות, להכיר, לנתח. לא שלא דיברתי עם חברות או חברים אחד על אחד, אולם, דגלתי באמרה האומרת "סייג לחוכמה - שתיקה". - נו, טוב, לקחתי את זה קצת רחוק מדי מהכוונה האמיתית

אבל, למרות "ההתנזרות מדיבור" הייתי תמיד מאוהבת במילים, בתור ילדה קראתי המון כך שאוצר המילים שלי היה עצום ומשום מה בחרתי פעמים רבות דוקא להשתמש במלים שכבר אז אי שם בסוף שנות ה-70 ותחילת ה-80 היו מוזרות ואולי קצת זרות לאוזן של חבריי. נהגתי לומר "אנו" במקום "אנחנו", "עימנו במקום "איתנו", "לשוחח" במקום "לדבר" ועוד פניני לשון אחרים, שמייצבים אותך הרחק מהחברה. החברה הטובה ביותר שלי, תמיד העירה על כך, ואכן יום אחד נפל האסימון, והחלטתי להמנע ממלים אלה. מודה, שלעיתים, נפלטה לי איזו מלה מוזרה כזו או אחרת... "זה חורה לי מאוד....."

תמיד הייתי מאוהבת במלים, וגם כעת, שכבר נוטה אני לדבר בחברה, במידת הצורך לנאום, להתענג על המיצוב שהשימוש במלים נותן, אני זוכרת מאיפה התחלתי.