| מתוך "מי רצח את רונן" מאת מרים טל
פרק 2 פעמון הדלת צלצל, ואני נרעדתי. "אני בטוחה שזה פקד שדה," מרב קמה ממקומה, וכעבור רגע שמעתי אותה ואת הפקד מתלחשים במבואה. "אני הולכת," אמרה כשחזרה. הנהנתי. "את תהיי בסדר," היא הניחה יד על כתפי והלכה, ואת מקומה מולי תפסו עתה פקד שדה ושוטר נוסף, גבה קומה, חסון ובעל עיניים חודרות. "תכירי את רב-סמל בכיר איציק אוחיון. אנחנו עובדים ביחד." אוחיון הביט בי במבט חד. "שלום איה." "שלום," ספגתי את עיני בטישו נוסף, תוך שאני מורחת את מה שנשאר מהאיפור שלי. "את רוצה לשטוף את הפנים?" שאל אוחיון בעדינות. הלכתי לחדר האמבטיה, שטפתי את פני, ניגבתי אותן היטב והבטתי במראה. עיני היו אדומות ונפוחות, ופני הנקיים מאיפור היו חיוורים. רונן נרצח, המחשבה חזרה להכות בי. כמעט פרצתי שוב בבכי, אבל נשמתי נשימה עמוקה, זקפתי את ראשי, וחזרתי למטבח. "תרצו לשתות קפה?" "אני חוזר לדירה של רונן," רב-סמל בכיר אוחיון הביט באיתי. "אצטרף אליך יותר מאוחר," השיב פקד שדה, ואוחיון הנהן. כעבור שנייה שמעתי את דלת דירתי נטרקת בעדינות. "קפה?" שאלתי שוב. "אולי משהו קר." הוצאתי מהמקרר משקה קר, לקחתי כוס, הנחתי אותם על השולחן והתיישבתי. "אשמח לשמוע איך מצאת אותו, איה," פקד שדה הביט בי בעיני השוקולד שלו, "למה בכלל נכנסת לדירה?" נשמתי נשימה עמוקה. "בימי שלישי אני יוצאת מהעבודה מוקדם יותר. בחמש ורבע בדיוק עליתי במדרגות..." גוללתי באריכות את המאורעות. פקד שדה הקשיב לי בריכוז. "אני מבין שהכרת את המנוח מעבר להיכרות שכנים שטחית?" שאל כשסיימתי. "האמת היא שכן." זיק של תקווה הבהב בעיניו. "ספרי לי כל דבר שאת יכולה. כל דבר שהוא. אולי תוכלי לעזור לנו בחקירה הזאת." "מאיפה להתחיל?" איתי הרהר מעט. "מהיום שפגשת אותו," אמר. "פגשתי את רונן בקיץ של שנת 2000, כשעברתי לבניין הזה. יום אחד חזרתי מאוחר מהעבודה ונתקלתי בו במדרגות. מאוחר יותר באותו היום, כשיצאתי מהבית לסדנת דמיון מודרך, ראיתי אותו שוב." עצרתי את שטף דיבורי, אבל איתי סימן לי שאמשיך. "אתה צריך להבין משהו," הסברתי, "לרונן יש מין תחביב כזה... שעשוע נאלח..." איתי הרים גבה. "הוא... נועץ מבטים, אתה יודע, הוא נועץ מבטים בבחורות... ואז, כדי לבדוק אם ההימור שלו נכון, הוא מזמין אותן לארוחת ערב, ולפי ארוחת הערב אפשר לנחש מה הוא חושב על האובייקט." " אותך הוא... לקח לאכול?" הנהנתי. "ומה קרה?" חקר פקד שדה. "במסעדה?" "כן." "כל הערב הוא ערך טקסים. כשהתיישבנו הוא הניח את המאפרה בצד, בדיוק בפינת השולחן. כשהאוכל הגיע הוא סידר את הצלחות ואת מקלות האכילה בצורה סימטרית, את סלסלת הרטבים הוא העמיד בזווית ישרה עם הפאות של השולחן, ואחרי שהוא מזג לנו יין בכמות זהה בשתי הכוסות, הוא סיפר לי על עצמו ועל העבודה שלו, ואמר לי שהוא מחפש קשר שיוביל לנישואים." השתתקתי מהורהרת, אבל איתי לא דחק בי להמשיך. הוא הביט בי בסבלנות. "כשהגענו למנות האחרונות," המשכתי כעבור דקה ארוכה, "הוא החזיק לי את היד ואמר שאני מאוד מוצאת חן בעיניו. לא אהבתי את המגע שלו. לא היתה בו טיפת חום, לכן משכתי את היד, ואמרתי לו בצורה העדינה ביותר שיכולתי שאני מצטערת, אבל לא נראה לי שזה ילך בינינו." "איך הוא הגיב?" "הוא אמר, 'אל תמהרי לקבוע.'" "ומה קרה אחר כך?" "התיידדנו," אמרתי בקיצור. "הוא ויתר עלייך בכזו קלות?" "אני חושבת שהוא פשוט הבין. מהר מאוד הוא הכיר מועמדת חדשה לנישואים, ובין מערכת יחסים אחת לשנייה היינו נפגשים ויוצאים לבלות." "לאן יצאתם?" "לכל מיני מקומות." "היו לכם מקומות קבועים?" עצמתי את עיני בעייפות, מנסה לשחזר את המקומות שנהגנו לשתות בהם. "היו לנו כמה מקומות קבועים, 'האנגר שמונים ושתיים', 'בר המאה העשרים ואחת', וחוץ מזה הלכנו כמה פעמים ל'מקום לשתות' ו'לבית'." "'מקום לשתות'?" הוא נשמע מופתע, "זה לא...?" "כן, זה בר של גייז," אישרתי, "גם 'בית'." איתי קימט את מצחו. "וכשיצאתם לכל המקומות האלה, פגשת חברים של רונן?" "האמת היא שלא. היינו יושבים ליד הבר, ולפעמים היה מצטרף אלינו מנהל המשמרת או בעל המקום." "הוא שתה הרבה?" לא על בסיס קבוע. בירה, ויסקי, גם וודקה. אלה היו המשקאות החביבים עליו." "על מה דיברתם?" "וואו, על כל מיני דברים," חשבתי לרגע. "האמת היא שבדרך כלל הוא התלונן על הנשים שהוא מכיר. זאת שמנה מדי, זאת מתאפרת בהגזמה, זאת לא מחוברת לעצמה... כל מיני תלונות כאלה. הוא היה נורא ביקורתי." "מוכשר?" "מבריק. מהנדס כבישים. עובד במשרד של הולצמן ופלד." "היו לו חברים מהעבודה?" "אין לי מושג," התחלתי להתעייף. "אבל הוא לא סובל את המהנדסים שעובדים איתו." "הכרת את החברות שלו?" שמתי לב שהוא רושם במהירות כמעט כל מילה שאמרתי. "הכרתי כמה. את אלה שהוא יצא איתן כמה חודשים, ולא את אלה שהיה לו איתן רומן של שבוע או עשרה ימים, כמו שבדרך כלל קרה. הוא היה..." איתי נשא אלי את עיניו מהפנקס. "הוא... התנהג לחברות שלו בצורה דוחה באופן יוצא מהכלל," אמרתי בהיסוס. "היה לו מין כישרון כזה לתת לאישה את ההרגשה שהוא מטורף עליה, ואחר כך פשוט להיעלם. ובכל פעם שהוא התחיל עם מישהי הוא כל כך התלהב, שהתקבל הרושם שמחר הוא עובר לגור איתה. זה היה ממש מדהים, בכל פעם אותו דבר, בכל פעם ההונאה העצמית הזאת." "הכרת אחת מהחברות שלו היכרות קצת יותר מעמיקה?" "הכרתי את דלית. הם היו יחד משהו כמו חצי שנה, והזמינו אותי לכמה ארוחות ערב." "חיבבת אותה?" "לא!" איתי הרים גבה. "מצטערת, היא היתה פשוט... דוחה." "זה הכול?" חקר איתי. "לא מספיק?" "מן הסתם," חייך. "הכרת עוד כמה חברים שלו?" "שמעתי עליהם, אבל לא פגשתי אותם." הוא שתק ונעץ בי מבט חודר. "בסדר גמור," אמר לבסוף, "אני מבין שהיה לך אחר צהריים קשה. זה מאוד לא נעים למצוא את השכן שלך מת." הוא התרומם והכניס את הפנקס והעט לתיק צד קטן. "אני הולך עכשיו," סיכם, "אני מניח שאהיה איתך בקשר כדי לשמוע פרטים נוספים. את תהיי בסדר, גברת גרייניך?" הנהנתי, חושבת על סכין הבשר החדה. קמתי ממקומי בלאות, ליוויתי אותו לדלת ונעלתי אותה. כשחזרתי לסלון הבטתי בשעון. השעה היתה תשע בקירוב. סגרתי את כל החלונות, הדלקתי את המזגן וצנחתי על הספה, והדלקתי את הטלוויזיה. אחת ממהדורות החדשות דיווחה כמו תמיד על ההתפרעויות של הפלסטינים, על סיכול של פיגוע טרור, על השחיתות בממשלה, ועל מצב העוני. ניסיתי לחשוב מה יותר מדכא: פיגועים, עוני או שחיתות ציבורית. בסוף בחרתי בעוני. אולי מפני שהכתבה הציגה משפחה שבה האב המובטל השפיל מבט מול המצלמה, שני הילדים הרזים שלצדו הודו שהם רעבים, והאם, מובטלת גם היא, נטפה זיעה וסיפרה שאין להם בבית אפילו מאוורר לרפואה, ומיד הציגה מכתב מחברת החשמל שמודיע שזו התרעה אחרונה לפני ניתוק. פרצתי בבכי. "...וכעת לידיעה אחרונה... " מבעד לדמעות ראיתי את פניו של השדרן מחמירות. "מקרה אונס נוסף התרחש אתמול בשעה שתיים לפנות בוקר בתל אביב. זהו מקרה האונס השלישי בשלושת השבועות האחרונים." הזדקפתי והקשבתי בתשומת לב. אנס חדש בתל אביב! רק זה היה חסר לי היום. "שיטת הפעולה של האנס זהה בכל שלושת מעשי האונס, והוא נוהג לתקוף צעירות החיות בגפן, מחצות הלילה עד לשתיים לפנות בוקר. והרי תיאורו: גבוהה, מבנה גוף מלא, צבע עורו בהיר, והוא לובש תמיד מכנסי ג'ינס שחורות וחולצה שחורה." שקופית הופיע על מסך המרקע ועליה קלסתרונו של האנס. ציור המראה פנים מלאות בעל שפתיים דקות ועיניים מרושעות. נאנחתי. לא הייתי מזהה את האנס על פי הקלסתרון. "ועתה לתחזית מזג האוויר..." החזאית בישרה ימי חום בלתי נסבלים עם לחות מחרידה במישור החוף. ניגבתי את פני בטישו שהיה על השולחן, וניסיתי להירגע בשיטות שלמדתי בסדנאות לדמיון מודרך. תנשמי עמוק, אמרתי לעצמי, תחשבי מחשבות חיוביות. אבל האם מחשבות חיוביות יחזירו את רונן לחיים? האם מחשבות חיוביות יעזרו לנפגעי הטרור? יסדרו לעניים מזגן בחום הנורא הזה? ימחקו את הטראומה שעברו הנאנסות? לחצתי על השלט והעברתי תחנות. בכולן נראו אנשים זוהרים וצוחקים. אבל אני לא חייכתי. דמותו של רונן המת מחקה כל סיבה למסיבה. כיביתי את הטלוויזיה, ובערך באחת-עשרה, אחרי מקלחת קרה, נכנסתי למיטה כשלצדי הסכין החדה, ופרצתי שוב בבכי. מבעד לכאב ולתסכול הנחתי שהדמעות יקלקלו את פעולתו של קרם הפנים היקר, אבל הפעם לא היה לי אכפת. |