בעיתון "תל-אביב" של היום יש כתבה על חנויות ותיקות בעיר, כאלה שהפכו למוסד של ממש (סריקה). האייטם שפותח את הכתבה הוא על המתפרה של פטל.
אני לא חושב שאפשר לגור במרכז תל-אביב בלי להכיר את פטל החייט. כמאותגר אנכית וכאחד שהשומנים לא ממש נשפכים ממנו, אני נאלץ לרוב לשלם פעמיים על בגדים שאני קונה - פעם אחת בחנות, ופעם שניה אצל פטל, שמתאים אותם בדיוק למידה שלי. כבר יותר מ-30 שנה שהוא מצר ומקצר במתפרה הקטנה שלו ברחוב קינג ג'ורג'. לפני כן היתה לו חנות ברחוב אחר בתל-אביב.
פטל הוא איש מקצוע מהסוג של פעם. לא רק שהוא עוסק בתחום Low Tech לחלוטין, כזה שהוא "כלכלה ישנה" פרופר, הוא גם מאלה שלמדו את אומנותם בבית הוריו, כבר מגיל צעיר מאוד. הפז"מ שלו מול מכונת התפירה עובר את ה-50 שנה. "בגיל 5 אבא שלי התחיל ללמד אותי לתפור", הוא סיפר לי באחת הפעמים שהשתמשתי בשירותיו. "בגיל 6 עלינו לארץ ואני עזרתי לו עם העבודה שלו. כשהייתי מכין שיעורי בית, זה היה על שולחן התפירה", אמר בזמן שידיו כאילו ליהטטו על פיסות הבד, זזות כאילו מעצמן, ופולטות אותן משם כשהן בדיוק בגודל הנכון.
יש כאלה שקצת חוששים מפטל. לפעמים הוא יכול להיות נרגן וחסר סבלנות. הוא נוהג לחתוך אנשים ששואלים יותר מדי שאלות או שלא מסתפקים בתשובה שהוא נותן להם ("לא הבנת? אמרתי לך שכאלה לא אצלי. בשביל לתקן בגדים מעור לך לחייט ברחוב ממול"). משעשע במיוחד לראות את הסיטואציה החוזרת על עצמה, בה לקוח חדש, שלא מכיר את שיטות העבודה שלו, מודד בגד שהביא. פטל מסתכל לשניה ואומר: "אוקיי, תוריד". הלקוח לא מבין. "רגע, אתה לא רושם? לא מסמן משהו על הבגד?". פטל לא טורח להסביר לו שאצלו הכל בראש, שכשישב למחרת על מלאכת תיקון המכנס, יזכור את הכמות אותה הוא צריך לחתוך ולקצר. "אם לא טוב לך, אתה לא חייב להשאיר את העבודה אצלי", יגיד, ואכן יש כאלה שעושים סיבוב פרסה ויוצאים מהמתפרה, תוהים מה הקטע של החייט המוזר. |