בנסיעה עירונית ברכבת תחתית, רגילה לחלוטין למעט שעקבה יום מוזר לחלוטין, אני נשענת על עמוד בעודי בוחנת פרצופים.

למולי, יושב, היה אחד מתנצל, כאילו המילים הראשונות שאי פעם יצאו מפיו היו "לא התכוונתי". למעט ההבעה הרפסנית היה די שרמנטי, מכסיף, נהנתן.

בזוית העין אני מתעמקת בפאותיו של נושא גיטרה מהורהר.

מבעד לחלון שמאחוריו תפס את מבטי בלונד גבוה. עד שאין ברירה - היות שקרונות הרכבת מורכבים גם מחומר אטום - אני עוקבת אחריו במבטי. ג'קט ספורטיבי, מוקסינים לבנים, אני לא רואה אבל כנראה יש גם חולצה מפוספסת רוחבית מתחת לג'קט, על הכתפיים האדירות. נעלם מעיני ושב ומופיע כעבור כמה שניות בקצה השני של הקרון.

אבל שניות אלה אורכות הרבה יותר מכך. כי בשניות אלה עובר בדלת הפתוחה מולי ונעמד לו בתוך מבטי הישיר, איש. מוכר ולא מוכר.

זר מוחלט, זאת יודעים שנינו היטב, אבל חלקיק הרגע הזה שבו לא קורה דבר מלבד הינעלות של שני זוגות אישונים אלה באלה, מחביא בתוכו סימן שאלה קטן.

עיניים יפות, אנחנו חושבים במקביל ולא שבים להסתכל בהן.

לאורך הנסיעה מבטי גולש בין הפרצופים המסומנים.

המתנצל השרמנטי מקשיב למוזיקה ופתאום אני שמה לב שגם רגלי מתנועעת לצלילי השיר שמתנגן לי בראש. בידיים של הענק יורד הים מתגלה בקבוק בירה ועל פניו שדה טרשים בן שבועיים ויותר. הגיטריסט כנראה עובר משבר אופייני.

בין לבין אני ממשיכה להסתכל באותו בחור שנראה כל כך מוכר אבל לא מוכר כי אני לא מכירה אותו, ובכל זאת... זאת ההבעה שמוכרת. אני מרגישה שאני יודעת הכל על הבנאדם. לא את סיפור חייו, אלא ההווה שלו... פשוט ידוע לי. אני יכולה להגיד שיש לו הכל בחיים, חוץ משמחה וכיף. אני בוחנת את כל מהות הגוף הזכרי שעומד מולי מבלי להסתכל עליו ישירות אפילו לשניה אחת שלמה. מדי פעם מגניבה לעצמי תמונה קטנה כדי לזכור.

אנחנו מרגישים היטב את המתח בינינו ולי ברור שהוא לא יעיז לדבר איתי. לא ביוזמתו. לעצמי אני מאשרת שגם אני לא אעשה את הצעד.

רגע שבו אני לא בטוחה איפה אני מאלץ אותי להתרחק אל המפה הדבוקה לקיר ולהתעמק בה. מיד אז אנחנו מגיעים לתחנה בה עלי לרדת. הפלא ופלא, גם הוא יורד.

אחרי שהתרחקתי להסתכל במפה זה השאיר אותו משמעותית יותר קרוב לדלת הקרון אבל ביציאה מהרכבת יוצא שהוא הולך רק עשרה סנטימטרים לפני. עדיין, לא מעיזים להסתכל ישירות זה בזה, נעים יחד לכיוון היציאה מהתחנה. בעוד כ-10 מטרים היציאה אל הרחוב ואנחנו כתף אל כתף. 15 צעדים בסינכרון מלא בין שני זרים.

הוא מתוק, אני מסכימה עם עצמי. יש באמת סבירות גבוהה שאני זה הדבר היחיד שחסר לו בחיים, ואולי הוא בשלי. אבל מעבר לדבר הזה שאני כל כך מזדהה איתו אני מזהה דברים שמפעילים אצלי מנגנונים עתיקים ולאחר חשיבה קצרה אני מודיעה לעצמי שהוא גמלוני מדי מכדי שתהיה לי סיבה לפנות אליו בעצמי. אם הוא יזום אני בטח אאדים ואסגיל אבל אשמח. לא אפנה אליו בגלל העובדה שהוא עצוב. שרירי פניו נפולים באופן שמעיד שכנראה אינו מרבה להשתמש בהם. מבטו צלול ומהול בידיעה הזאת, מראש, שזה חסר סיכוי. אני מבינה אותו ומתה לעזור לו לצאת מזה. הוא נראה כל כך בסדר, כל כך אומלל בחייו הקטנים נטולי הנשים.

הוא מרגיש אותי עומדת לפנות שמאלה. אני מרגישה אותו עומד לפנות ימינה. עכשיו אני כבר יודעת במליון אחוז שהוא מסתכל עלי ולצערי זה מה שמאלץ אותי לתקוע את מבטי בכיוון ההפוך וללכת בכיוון זה מבלי להביט לאחור אפילו למאית שניה.

הרגע הזה, בו המחשבות שלנו צורחות אלה לאלה מסתיים כשאני פונה לטפס במדרגות העולות אל הרחוב. אני יודעת שאם אביט ימינה אראה אותו מגיח ממדרכת העבר השני, הרחוקה גינת דשא, שישה נתיבי מכוניות ושתי מסילות רכבת מהבלטה עליה אני נמצאת. אני לא מביטה. אם כבר ברחתי ממנו, אז להיות יסודית.

אני מגיעה לדלת אליה באתי ומגלה שאני מקדימה בעשר דקות. אני מעבירה את הזמן בנגיסה במשהו מתוק ובהיה בבניין אירופאי מקסים. כעבור שעה אני יוצאת מבניין אירופאי אחר, קצת פחות מקסים, טרודה במחשבות. ההליכה במורד הרחוב חושפת לעיני את הקוביה הכחולה המסמנת את תחנת הרכבת התחתית. 

הדף האויר העולה מתחת לאספלט תמיד נעים, לא משנה באיזו עיר (כל עוד אינו מהול בריחות אורגניים). זו ארומה השייכת לחו"ל.

מחשבה שובבה על התרחיש האחרון במקום הזה מדגדגת לי מאחורי האוזן ואני עושה עם עצמי הסכם - הזדמנות שניה לא מפריחים כמו נאד. אני יורדת במדרגות ושמחה שאף אחד לא מודע לדיאלוג שלי עם עצמי, כי גם הוא, כמוני, היה מפקפק בחומרת רצינות המצב. איך אני יכולה להציב לעצמי תנאים כשאיני יודעת מה התנאים שהוצבו לי? זה דווקא משחרר. כשלא יודעים מה המגבלות הן כאילו לא קיימות ואז אפשר להסכים להרבה. כמו למשל לעשות צעד. ואלה הן המלים שלי: אם אראה אותו שוב לבטח אזהה אותו ובמקרה זה לביישנות ולניכור האוטומטי לא יהיה מספיק כוח. אם אראה אותו שוב. ומרוב שהמחשבה הזאת מורגלת להפריך את עצמה גם הפעם אני שוללת את התרחיש טוטאלית כדי להגיע לרגע שאני ממתינה לרכבת על ספסל לאחר סריקה אגבית של השטח, בידיעה שאני לא חיה באספמיה.

אני לא ממש שמה לב כמה זמן עלי לחכות ורכבת בעלת חוליות מחוברות (בניגוד לאלה עם הקרונות המופרדים) כבר ממתינה שאעלה יחד עם כולם. שאריות סלט הטונה מצטיירות לי בצלחת עם שאר ירקות ארוחת הערב. צעדי ריצה של הממהרים להספיק את דלתות הרכבת לפני שהן נסגרות מגיעים מהמדרגות ותוך שניות ספורות הוא מספיק להכנס לרכבת ושוב לתוך שדה הראיה שלי.

לוקח לרכבת בממוצע שתי דקות לעזוב תחנה אחת ולעצור בבאה אחריה ואני מקציבה לעצמי את הזמן הזה להפסיק לנתח ולעמוד במילה שלי. כשהרכבת עוצרת אני מנצלת את תנועת האנשים. הוא קולט כל צעד שאני עושה ושנינו שואלים את עצמנו איך לפעול, איך לעמוד ומסתכלים זה בזה עד שאני נעמדת לו מול הפרצוף.

אני לא מדברת גרמנית, אני אומרת לו והוא אומר, זה בסדר.

אנחנו שותקים.

פתאום אנחנו כבר בתחנה שאחר כך.

ראיתי אותך כבר קודם, אני אומרת לו והוא מחייך כי זה נשמע כמו ליין שחוק, אבל אנחנו יודעים שזה תיאור מדויק של מה שקרה. כן, הוא אומר ואנחנו מרגישים די מטומטמים.

התחנה האחרונה של קו רכבת זה מתקרבת, בה נרד, מן הסתם, שנינו. נפרד סופית ולפחות סימן השאלה לא יוסיף ללוות אותי. הכריזה מודיעה על הקוים להחלפה וזה מבשר לי מה באמת קורה כאן. יזמתי. לא נדחיתי. לא בורכתי.

פעמון, דלת נפתחת, מבט פרידה נבוך ועוד לפני שאני מספיקה לשקוע במערבולת ההלקאה האהובה שלי אני שומעת, אני מרטין.

שאריות סלט הטונה הומרו במרק ויאטנמי סטייל ברלין.